בפאתי רומא, בשכונת מגורים משעממת ואפרורית (אבל מה לעשות, צמודה לאחד המלונות בהם אני שוהה לפעמים), בתוך צריפון שמזכיר את הפחונים של פעם, מפוזרים כמה שולחנות וכסאות פלסטיק לא הכי נקיים. פיצרייה שכונתית לגמרי.
על הדלפק מונחים מגשים עם פיצות ענקיות טריות, מהן חותכת במהירות איטלקייה עצבנית מלבנים ארוכים, לא נותנת צ'אנס בכלל להגיד שזה יותר מידי. שמה על המשקל, מעבירה לצלחת פלסטיק חד פעמית – ומגישה.
מהרגע הזה, אפשר להתעלם לחלוטין מהפשטות, מהפלסטיק ומהאווירה הלא כל כך מזמינה.
בצק דק ומתפצפץ, עליו כמו בציור סוראליסטי מתערבבים בשרים, ירקות, מוצרלה טרייה ושבבי צ'ילי עוקצניים. לפעמים עם רוטב עגבניות ולפעמים בלי.
שום דבר לא יותר מידי. בכל ביס מרגישים גם את הבצק, גם את הגבינה וגם את המרכיבים האחרים. עונג צרוף.
עוד שני יורו ומקבלים בקבוק קטן של יין אדום פשוט, מהמקרר – בדיוק מה שמתאים בסיטואציה הלא מהודרת הזו.
אחרי הפיצה הנפלאה הזו, איך בכלל אפשר להתקרב לפיצות העבות, הטובעות בשכבה עבה של גבינה צהובה צמיגית שהמרחק בינה ובין גבינה אמיתית רחוק יותר מאשר איטליה מישראל.
לא מזמן למדתי מגיסי, אורי, להכין בדיוק את אותו בצק דק ומאז – אנו מתענגים על שבתות עם פיצה מופלאה, מורכבת עבור כל סועד בהתאם להעדפותיו – ובצד הרבה בירה קרה.