דברים שמרגישים שם לא מרגישים פה. במיוחד כשהטמפרטורה בחוץ היא 24 מעלות
קשה לקרוא את הפוסט הזה ולהישאר שלווים.
למה מגיע להם, הגרמנים, כל הטוב הזה? קיץ מושלם, עם אפס אחוזי לחות, אפס היכרות עם נוזלי גוף ריחניים ו- 100 אחוזים של נחת רוח.
ושלא יתבכיינו שמטפטף, קצת גשם לא הרג עוד אף אחד.
הכי מרגיז - שאפילו לכעוס עליהם אני לא ממש יכולה, כי הם מלאי חרטה כלפינו, היהודים, ועושים הכל כדי להראות לנו כמה הם מצטערים. ובכלל הם במצב רוח רגיש עכשיו, אז כעס יכול באמת להכניס אותם לדיכאון שגם ככה מרחף מעליהם.
אבא שלי, כאשר חי בארץ, אמר על כל טיפת גשם: "ברכה". אחרי שעבר בערוב ימיו לשוייץ, על כל ענן אמר: "אנטישמיות".
רחוק מהבית, כל ניואנס מקבל סמליות ובטח כאשר יש היסטוריה טראומטית שזועקת מכל פינה.
אם נביט על התקופה בין עלייתו של אביך לארץ (מאורעות ליל הבדולח) ועד לחוויה של הדס, אנו יכולים להיות מעודדים.
לראות את הדס חווה את "התיקון", יכולה לכתוב ואפילו להתבדח מתוך אותו מקום ארור.
נכון. אולי באמת מפציעה קרן שמש מבין ענני ההיסטוריה.
הדס חושבת שמזג האוויר השתנה בעקבות כתיבתה, אבל אני חושב שכתיבתה התאפשרה כי מזג האוויר (ההיסטורי) השתפר.
טוב, אסוציאציות מצד אחד ואופטימיות מצד שני זה מיקס גדול עלי כשכאן, בארץ הקודש, האדמה לוהטת והשמש יוקדת. כרגע אני לא מצליחה לברוח לשום פרספקטיבה. הדס, תתפנקי כל עוד את יכולה (:
גם אני רוצה להתלונן על מזג האוויר, ולא חם לי בכלל, אלא להיפך.
קלנדרית זה קיץ ובגד ים יבש מחכה לו בארון, שמיכה עם תכניות לפיקניק יש, אבל כבר עברנו את אמצע יולי והגשם לא מפסיק לרדת.
בעצם מאז שנקנו המכנסיים הקצרצרים ביום קייצי חד פעמי עם 28 מעלות ושמש ברקיע, הלך הקיץ ואיננו עוד. מכירים את המחשבה המטומטמת שלחפץ שברשותכם יש סגולות שיכולות לשנות את המציאות? המממ....נגיד להשפיע על כמות המשקעים.
בינינו, כמה פעמים היססתם אם לקחת מטרייה או לא ועבר במוחכם הרעיון (הדבילי, אבל בואו נודה על האמת, די נפוץ) שמרגע שתחליטו לא לקחת אותה, ברור שירד גשם ואם תחליטו בכל זאת להיסחב איתה הרי שהגשם לא ירד.
הלא אתם, ההחלטה והמטרייה, אחראים לבואו של הגשם ושום מפה סינופטית עם שקעים ברומטרים כאלו או אחרים לא תוכל להסביר זאת אחרת. אז לי זה קרה כאן עם המכנסיים הקצרים. המכנסיים שהביאו את הגשם.
נפגשנו עם חברים בלגים וסיפרנו להם כמה קשה וחם הקיץ הישראלי ואיך אפשר בתנאים כאלה בקלות להשתגע ולקלל.
ניסינו כשגרירים טובים להאשים את החום והלחות בכל הרעות החולות שלנו, הישראלים.
אז הבלגי הציץ מהחלון אל האפור המדכא הזה שכבר עשרה ימים רצופים נמצא שם בחוץ ואמר בטון נוגה, משווע לליטוף מקרן שמש – "אני לא בטוח מה עדיף, להיות עצבני או להיות בדיכאון?"
מייד הבנתי שהאמירה הזו יכולה לעודד כמשב רוח מרענן את המזיעים העצבניים בימים אלה בציון.
הדשא של השכן אולי ירוק יותר, אבל זה כי לא קיץ לו ולא מפסיק לרדת אצלו גשם.
ונניח שקיץ ונניח שחם. ונחוצה כוס מים כדי להרוות את הצמא. למי שבתמימות מבקש לרכוש בקבוק מים מינרלים בגרמניה צריך להיות ברור שהגרמנים ימכרו לו סודה. דהיינו – הגז עליהם. זו ברירת המחדל פה.
הגרמנים קוראים למה שאנחנו קוראים סודה – מים מינרלים. יש גם מים "רגילים" אבל אז תצרכו לבקש אותם במפורש. אחרי שלמדתי להגיד את המילה "בלי" = Ohne התחלתי לאלתר ולהזמין Ohne Gas = "בלי גז".
אז בכל פעם שביקשתי בלי גז חשבתי על הביקור ההוא בבירקנאו בכיתה י'. וואלה, לא מתאים לי לבקש מהגרמנים שיעשו לי את זה בלי גז... למדתי לבקש Ohne Sprudel . תרשמו זאת לפניכם, אם אתם קופצים לבקר. זה שפרודל. כמו שטרודל (העוגה), רק פ' במקום ט'. אפשר לומר גם שטיל וואסר (ממש דומה לאנגלית) או קצר ופשוט Wasser Ohne (מים בלי) ואז זה גם נשמע כאילו אתם ממש בעניינים.
ובמעבר חד, כי אני לא יודעת איך לקשר את הנושא הבא (אם כי אסוציאטיבית כבר הייתי שם בפיסקה הקודמת) אני רוצה לספר לכם (למי ששואל את עצמו איך זה לחיות כאן, דווקא בגרמניה) שגרמניה לא עוברת חלק בגרון.
האימה שהתרחשה כאן צרובה בתווי פניה של החברה הגרמנית כמו מספר על זרועו של ניצול מחנה.
ומפליא, אבל נדמה שבמקרים רבים אלה דווקא הגרמנים שאינם מרפים מהזיכרון האיום הזה.
למשל, אין זפזופ מתלבט בטלוויזיה הגרמנית שלא יגלה ערוץ או שניים שמשדרים משהו בנושא השואה, המלחמה, היהודים, המטורף עם השפם, משהו. תמיד.
וכשכתבתי צרוב בתווי פניה של גרמניה, ימחיש זאת יותר מכל פרוייקט ההנצחה המדהים שאחראי לו האומן הגרמני גינטר דמניג (Gunter Demnig).
כי רק בגרמניה, את מתיישבת בסבבה בבית קפה ולרגע כשאת מתסכלת למטה כדי להניח שם את התיק שלך על הרצפה, צצה לה אבן מדרכה מפליז ומספרת שדויד ואנה פוגלהוט והבן שלהם יוסף בן ה 15, גרו ממש כאן עד שגורשו בשנת 1943 לאושוויץ.
פרוייקט ההנצחה באבני המדרכה תופס אותך בכל מקום.
אצלנו אני נתקלת באבני הזיכרון האלו בכניסה לחנות אייץ' אנד אם המקומית.
דמינג, שמציב את האבנים במו ידיו, כבר הניח קרוב לעשרים אלף אבני זיכרון כאלו במקומות מהם גורשו קורבנות מבתיהם.
בכל אבן הוא מציין שם, שנת לידה, תאריך הגירוש ולאן גורש הקורבן.
יש שיגידו שאם להנציח, אז למה במקום שדורכים עליו ומכבים עליו סיגריות.
אבל בעיני, לכלוך הרחוב והצעדים שחולפים על פני האבנים האלו רק מדגישים את מה שהן באו לעשות – להישאר שם, עם השמות והתאריכים וזוג עיניים של מישהו שהלך ברחוב והעיף אליהן מבט.
וכדי לסגור את הפינה עם מזג האוויר והיכולת המטפיזית שלנו להשפיע עליו: בזמן שאני כותבת שורות אלו ומגהצת את הטקסט בפעם האחרונה, כדי שישב עליכם טוב, רגע לפני שאני שולחת אותו לעורכת האתר "שטעים", התפנו השמיים מהעננים האפורים שישבו עלינו מזה כמה שבועות, וקיבלנו במתנה את הקיץ האירופאי הכי מפנק שיש.
24 מעלות, שמיים תכולים ושמש במרכזם (לקנא, אני יודעת).
נו איך לא חשבתי על זה קודם, רק תכתבי טור על מזג האוויר ותראי שהכל ישתנה לטובה...
תגובות