התנועה לשחרור הגישה

עשרה חודשים בעבודה אצל בוסית תובענית ורכה בשנים, הפילו להדס את האסימון.
עכשיו היא יוצאת בקריאה להקמת תנועה ויש לה אפילו מגה סטארית בתור שחקנית חיזוק.
סימון דה בובואר מתהפכת בקברה

ואותי לימדו שבחיים זה לא, או שהכל שחור או שהכל לבן . אז הנה, דווקא כן. פתאום בוקר אחד מתעוררים והכל לבן. שלג.

בזמן הארוך מדי שעבר מאז הטור הקודם, כבר היה ונגמר סתיו שלם.
העצים במופע פרידה נצבעו צהוב ואדום ולאן שלא הסתכלת עמד עץ מרהיב שהיית מצלם ושם בפייסבוק תחת – 'סתיו' ומקבל על זה מלא לייקים.
אחר כך באה באיזו שבת הרוח ופינשה את מה שעוד לא נשר לטובת בואו של חורף גרמני קר ובלתי מתפשר.
בינתיים הקור בחוץ הולך ומתעצם ומפתח חשק בלתי מרוסן לפחמימות.
ביחד עם זה שהוא מרתיע מלצאת להליכה הספורטיבית שלנו עם העגלה והילדה והכלבה, הוא משאיר אותי בחוב קלורי במאזן האנרגיה.

אגב אנרגיה. (נכון שבחפץ לב, אבל) מבוקר עד ערב, אני מאדה, טוחנת, מרסקת, מאכילה, מחליפה, משחקת. מקריאה ושרה, מקפלת ושרה, מסדרת ושרה, מרימה, מניקה, מרדימה ולפני שהולכת לישון בעצמי, במקום לספור כבשים, סופרת כביסות.
כן, עשר אצבעות לי יש ובסוף כל יום כואבות הן.
שוב קונה עוד חיתולים, בודקת שיש סטוק מספק של מגבונים, נלחמת בכתמים, נותנת ויטמין.
אני שם כשהיא לראשונה מתיישבת, מלמדת אותה לחייך למצלמה, מדברת איתה בשפה שרק שתינו כרגע מכירות, מחבקת כשהיא נופלת בניסיונותיה לעמוד, חוזרת ואומרת שנייר זה לא אוכל וחוטפת לה את הדואר מהפה.
מגלה מחוזות של סבלנות שלא ידעתי שאגיע אליהם, מנשקת אותה בפופיק אחרי המקלחת ולפעמים אפילו בוכה מרוב אושר.

ואז, בספירה של הכביסות, לפני השינה, אני מנסה לברר עם עצמי כל מיני דברים.
כי בתוך כל הקסם הזה, שאפשר להוסיף לו מנגינה מרגשת ולצלם אותו לפרסומת של חברת סלולר, יש איזה שריר פולני שמרגיש קצת מתוח.
אני הרי בחופשה, קוראים לה חופשת לידה (חופשה בעאלק, אם עוד לא הבנתם. יש לי הרבה מה לומר לגברבר שטבע את האוקסימורון הזה 'חופשת לידה'), אז אולי אני צריכה באמת להשתדל יותר.
כדי לאתגר את עצמי עוד קצת, אני מנסה גם לזכות בפיסלון 'רעיית השנה', ולוקחת על עצמי אחריות נוספת, השקעה בזוגיות.
וכך את הפרטי-החזק-שלי (מתה על היציאה הזו, כל זכויותייך שמורות לך, דודתי © רונית שי), זה שעובד קשה לפרנסתנו, אני מזינה בכל סוף יום בארוחה טרייה ועשירה באבות מזון.
גווינית' פלט'רו, בטח קראתי את זה במגזין לנשים שרוצות להיות מאושרות, סיפרה שהסוד לנישואים טובים הוא להגיש לגבר שלך ארוחה חמה, מעשה ידייך, בכל ערב כשהוא חוזר מהעבודה. מאז מבחינתי היא לא רק מהממת, אלא גם חכמה.
אימצתי.

לפני שנתיים עזבתי בארץ עבודה מכובדת, או לפחות כזו שאפשרה לי לרכוש שני זוגות נעליים בחודש...
בשעות הפנאי התנדבתי כעורכת דין ב'קו לעובד', כשחסרה לי יצירתיות נרשמתי לחוג ציור וכן הלאה.
עד שחיי היו מלאים וטובים ומספקים ולא הצריכו לעצור לרגע ולחשוב.
את המעבר לגרמניה, אם להיות ציוריים, אפשר לדמות לכניסה לדירה חדשה. אחר ומרגש, אבל יש הד כזה של מקום ריק שצריך מהר למלא אותו, כדי להרגיש שוב בבית.
במקרה הזה, למלא את הריק זה להגדיר ולעצב את החיים שלך מחדש, כשעבודה, כך מסתבר, היתה הסט של השניים פלוס שלושה בסלון של הדירה הקודמת, זאת אומרת, היתה משהו מאד מרכזי, נוכח ושימושי בעיצוב הקודם...

מזה כמעט עשרה חודשים שאני בחופשת לידה.
לפני כן, הייתי בחופשת עבודה. מה זה? אה, זה כשבעלך מוצא לתקופה עבודה בחו"ל ואת מצטרפת כתומכת לחימה.
נשים רבות במצבי פגשתי בגרמניה, שעם המעבר לכאן פתאום באמצע החיים התפנו להיות יותר אמהות.
הן מטפחות בית ומשפחה כמו שאף פעם לא יכלו להרשות לעצמן כשגם עבדו.
רובן כמוני, חוות סימפטומים של גירודים בכל הגוף בהסתגלות שלהן למצב החדש.
קשה להן למצוא את עצמן פתאום תחת התפקיד הזה של "(רק)-עקרת-בית" זה לא בדיוק הן ומה עכשיו מגדיר אותן ומה עם כל ה'מה עם'.
מה עם להתקדם, כדי להשתפר, כדי להרוויח, כדי להתעצם, כדי להשיג, כדי להיות. ומה עם כל מה שעשיתי עד היום ומה עם הרצף ומה עם הגשמה ותהילה (שלרגע נשמעות בכלל כמו שתי חברות בנוער הגבעות).
ומה עם השאיפות שהיו לי והפוטנציאל שעודנו.

אפילו השלג לא יוכל להוכיח אחרת, כי בחיים באמת לא הכל שחור או לבן.
זה עניין של גישה.
ובנות, אני כאן ועכשיו קוראת להקמתה של התנועה לשחרור הגישה.
חבקי בשתי ידיים את ההזדמנות לעבוד במקום העבודה בו את מרגישה הכי בבית, בשביל בוסית בת עשרה חודשים שאת חולה לה על התחת.
מלאה בגאווה ובאהבה שמחי בחלקך עד שהתקופה הזו תגיע לקיצה, כי לכל דבר טוב יש גם סוף. פור-דה-טיים-ביאינג עשי מדי פעם מתיחה טובה לשריר הפולני המכווץ והרחיקי מחשבות שאינן קשורות בהווה.
דחי את הכביסה של היום למחר, שבי תראי איזה סרט טוב עם גווינית' פלט'רו. ותירגעי.