אביב הגיע חופש בא

החורף מגיע לסיומו וגם שנה של אחת על אחת עם העוללה מקבלת תפנית. רוחות של אביב...

פתאום בלי ששמים לב הכל בוהק בגוון כלורופילי, העצים מתלבשים ירוק עז ובאוויר חולף מדי פעם משב עם ריח של מרכך כביסה, והוא מגיע מהדבר האמיתי, מאיזה שיח שנמצא בשיא הטרנס והפריחה ומשתולל לקראת בואה של השמש.
היא לעומת זאת, השמש, לא ששה לבוא ולהישאר, אלא מגיחה מדי פעם ובשאר הזמן נותנת לגשם להמשיך ולבאס ולטמפרטורות לסרב לעלות אל מעל 15.

אביב גרמני.

יום אחד, כשהיא כן הואילה בטובה השמש, והגיעה, הגרמנים כולם ואנוכי יצאנו במצב רוח משובב אל הרחובות והתור לגלידריה המקומית השתרך, אבל לאף אחד לא היה אכפת.
בכלל, באותו היום נדמה היה שדברים לא יכולים להרגיז, כי יש שמש בשמיים וזה הדבר הכי חשוב.

ובשעות בין הערביים של אותו יום שמשי, סיפור אמיתי על מקרה שקרה:
משאית של הסופר מצאה לה את הזמן לפרוק סחורה ולחסום את היציאה מהחניון בו חנינו.
כל זה בסופו של יום ארוך, בדרכנו הביתה, עם פצפונת רעבה שאומרת 'האאם, האאם' במושב האחורי.
'חמש-עשר דקות' חייך הנהג והוריד את המלגזה, כמובן בהילוך איטי.
מיד הבנתי שאני חייבת למצוא במילון איך אומרים בגרמנית קושיליראבאק, כדי שאשחרר את זה לאוויר ואחייך אליו בחזרה.
ותראו אותם את הגרמנים, כולם חייכו אל פורק הסחורה, כמריעים לו על שהוא מביא מזון למעונם, מוקירים את המאמץ שהוא עושה למען הקהילה.
אף לא צופר אחד של מכונית מעוכבת נשמע באוויר.
אל הקהל המפרגן הצטרפו אמא ושני ילדיה שהשתאו מהעלאת והורדת המלגזה מהמשאית. האמא הצביעה והסבירה להם מה האיש עושה ואיך זה עובד. כמה חינוכי וכמה מעורר קנאה.
ורק אני ישבתי באוטו, המנוע כבר מכובה, רבע שעה שהרגל שלי קופצת בעצבנות, 'האאם האאם' ממשיכה הקטנה מעבר לכתף שלי. ואני מודה, שאני עם המזג הישראלי שלי עוד מעט מתפוצצת, רוצה לקלל, לבעוט, לצעוק – זו חוצפה! ולא מצליחה להבין את השלווה המקומית.

אבל איפה הייתי ומה עשיתי בכל הזמן הזה שעבר מאז הטור הקודם, כשחורף אפור ואכזרי השתולל בחוץ, כזה אגב, ששבר שיא של מספר הימים המעטים בממוצע מזה כעשור בהם הופיע בשמיים זכר לקיומה של שמש.

ובכן הייתי כל כולי עם מחמלתי שזה מכבר חגגה שנה, והזמן שלי הלך ונשתה בלגימות גדולות עד הטיפה האחרונה.
כי זה כבר לא הסתכם למספר מצומצם של פונקציות, מה שבעבר אפשר לי לתכנן אתנחתאות קלות לעצמי במהלך היום. הרי שבשעה טובה ומשמחת היא התחילה ללכת, שזה אומר גם ליפול (ואז לבכות) ולרוץ (דווקא לשער של גן השעשועים, הכי קרוב למכוניות ו 'זה אסור' – ואז לבכות) ולאסוף בפארק צינוריות נייר קטנות חומות מלאות בספוג עליו כתם צהבהב של, רגע, מה זה? ניקוטין?! כן, היא מרימה ובוחנת בדלים של סיגריות מהרצפה ('לא ליאור!, זה איחסה'). ועדשים היא כבר לא אוהבת (לא! היא מסמנת ימינה ושמאלה חזק עם הראש שוב ושוב, ואז לבכות), אז צריך להתחיל לגוון וללכת לקנות, שיהיה טרי ואם אפשר אורגני, ולבשל ולהציע לה וכן ולא ושוב בכי.
בחנויות היא כבר מסדרת בהתלהבות רבה את המדפים אליהם היא מגיעה (מי שם את הביצים בסופר השכונתי כל כך נמוך?!), ומשחקת עם השלט של הטלויזיה בבית עד שהוא יוצא מכלל שימוש, ומתאמנת בתלישת הפרחים מהעציץ החדש שהנחנו במרפסת. גם הגליל של נייר הטואלט הוא עצם מרתק לייצור בגילה, איך זה מתגלגל ומתגלגל ומתגלגל ואף פעם לא נגמר (בעצם עד שאמא באה).
ככה, משוכנעת שכל גליל נייר טואלט נגמר באימאש'לה, אין ארון בבית שלא זוכה לטיפולה, הכל היא צריכה לבחון ולגלות. להסתרק במברשת הניקוי שמתחת לכיור, להדביק את הפומפה לפנים בשביל לשמוע איך זה, לטפס לתוך המדיח והכייף הגדול שלה זה להוציא את כל הבגדים מהארון ולפזר אותם על השטיח בשביל לבחור בגד ולבקש מאמא ללבוש אותו. כן, כבר בגיל כל כך צעיר, יש לקטנה טעם, ורצון, כוח וגם יכולת מה שהופך למפגש הראשון הבאמת מאתגר עם יוצאת חלצנו, המפגש עם האופי שלה. טדאדאדאם.

אז בעצם, מה שאני באה להגיד זה, שבכל הזמן שעבר מאז הטור הקודם, אספתי וסידרתי ורצתי אחריה חזרתי ואמרתי מה אסור הרחקתי חומרים מסוכנים, נעלתי דלתות ומידרתי אזורים שלמים, העלתי לגובה מטר פלוס (היא שמונים לפני שהיא מושיטה ידיים למעלה ונעמדת על קצות האצבעות) חפצים שאני עוד רוצה שיישארו שמישים.
עוררתי עניין בצעצועים שנשכחו כשנוכחה הקטנה לראשונה בחייה בתחושת השעמום. התפלאתי איך זה שהיא כולה בת 15 חודשים וכבר נראית לפעמים מצ'ועממת.
גם ניסיתי להראות כמה מעניין יכול להיות הספר החדש אם רק יישארו בו כל העמודים ולא ייתלשו כמו הפרחים (שהיו לנו) במרפסת והכנתי לה מרק עוף אורגני, בזמן שהיא הונחה מול תכנית מטופשת בטלויזיה.
למרות שזה היה נגד כל מה שהחלטנו בנוגע לגידול שלה בצל מכשיר הטמטום הזה, הבנתי די מהר שעקרונות לחוד ולקנות זמן להכין לה מרק לחוד. וזה מרק אורגני, אז לפחות זה. כל האמור לעיל ועוד ועוד במו ידיי, מבלי לקחת אויר בחסותה של איזו סבתא או לנחות אצלה סתם ככה לארוחת ערב (כי אנחנו הרחק בחוצלארץ). עייפים ומשתדלים בשלב מסוים החלטנו שצריך למצוא גן, רק שלמצוא גן לוקח זמן.
וככה הפכה השגרה למתישה ושואבת והותירה אותי באפיסת כוחות זוחלת למיטה בסוף כל יום, כדי לחדש כוחותיי לקראת יום המחר (ואולי גם להתרחשויות של הלילה, שטומן בחובו מפגשים בלתי צפויים עם הזאטוטית), שוב מבטיחה לעצמי שמחר אשב לכתוב.
הבטחה שכבר הפכה לסוג של הזיה היפנגוגית.

ורק כדי להמחיש את עצמת ה'לא נשארו לי חיים'. בבוקרה של אחת מהשבתות האחרונות יצאתי לבדי לערוך את הקניות השבועיות לביתנו.
היציאה הזו מהבית, כשאני משאירה את בן זוגי והקטנטונת מאחוריי, הפכה בנסיבות שתוארו לעיל לחגיגה גדולה, שלא לומר יציאה פרועה, של כמה שעות.
נוסעת לי באוטו, מגבירה את הרדיו ואת המהירות, וחוזרת להרגיש לרגע תחושה מוכרת מהעבר הלא רחוק.
חופש, עצמאות.
אני מתחילה את הבילוי שלי בקפה ומאפה בסופר הראשון.
שיואו, לאן כל הטוב הזה עוד יגיע אני שואלת, איזו התפרעות. מחייכת לעצמי, אם יש שם בעולם עוד כאלה שהבילוי שלהם זה לעבור מבר לבר ולראות איך הערב מתפתח, אז הנה אני, עוברת מסופר לסופר (הייתי בארבעה!), מחפשת את האבוקדו המובחר והחסה הכי רעננה ומה אכפת לי, בעלי איתה עכשיו ואני מבלה...

מזה שבוע שהקטנה נשארת בגן, עד 14:30(!).
ביום הראשון בו השארתי אותה שם והלכתי (אגב, ללא טקסי הפרידה המקובלים בישראל, אלא בשיטה הגרמנית בה היא נחטפת אל הגן על ידי הגננת ואני נהדפת לאחור) לא הצלחתי להכיל את האושר שאחז בי.
מתנצלת. לא בכיתי ולא התקשיתי כמו שרבות הזהירו אותי שיהיה.
שיכורה מהחופש רק רציתי להקפיץ איזו כוסית וודקה – לחיי החיים שלי!
בחיוך גדול ודפיקות לב מואצות יצאתי להתחיל את היום ובתור התחלה פינקתי את עצמי בכוס קפה וקרואסון טרי (בכל זאת, וודקה על הבוקר לא עושה טוב לאישה בהריון...).
חצי שעה לאחר מכן, כשאני כבר הרחק מהפעוטה, סימסה לי הגננת שהכל טוב ושעכשיו אני יכולה לעזוב את חצר הגן ולנסוע... 'אה כן', עניתי לה והבנתי מה שלא הבנתי... סוף טוב הכל טוב, או שבעצם, התחלה חדשה.

עכשיו אני כבר שלוש שעות על המחשב כותבת וכותבת ויש לי עוד שלוש שעות כאלה רק לעצמי עד שלבי יעלה על גדותיו מרוב געגוע ואלך לאסוף אותה. וכשאבוא לגן, היא תיפרד מהגננת בחיוך ונשיקה ואני קצת אתפלא שטוב לה גם בלעדיי.