רוח החומר

משתאה מול ארכיטקטורה היסטורית ויצירות אלמותיות בפריז, ארנון מפקפק במורשת שאנו נשאיר לדורות הבאים

שמחתי כשעצרה לידנו מונית עם גג שקוף אבל כשביקשנו באנגלית "נוטרדם", הנהג עיוות את פרצופו בכעס וחוסר הבנה.
ללא היסוס ניסיתי את המבטא המרוקאי צרפתי שלי ושוב אמרתי "נוטרדם" והפעם זה עבד!
הנהיגה התזזיתית והמזגזגת בפראות לא הפריעה לנו ליהנות משפע הצורות המעטרות את מרפסות ומשקופי פריז.
חגיגה של צורות, אור וצל.
עוד ראשינו מוטים למעלה ומטלטלים לצדדים, לפתע, הנהג החל להקיש על המונה ולרטון ולקלל בצרפתית.
מדי פעם פנה לעברנו ופלט צרפתית עסיסית שהתגברה כשמשכנו בכתפינו בחוסר הבנת הנשמע. לבסוף, הוא עצר על גדת הסיין, מתוסכל מכישלונו מול הטכנולוגיה, סימן לנו לצאת, לא ביקש תמורה על הנסיעה והתרחק בחריקת גלגלים....
וולקם טו פרי אמרתי לבובי ההמומה. אלופי השרות העקום לתייר הנבוך. הלא זה לחם קיומם....

למזלנו השמש ביצבצה על גג הנוטרדם מזרחית לנו והחלטנו להמשיך ברגל על גדת הסיין לכוון הרובע הלטיני.
בדרך לא יכולתי שלא להתעכב ליד הפסלים.
נזכרתי בתקופה שפיסלתי.
ניסיתי לתאר לבובי את מה שלדעתי קרה כאן לפני כאלף שנה... אחחח, לו אני הייתי הפסל שזכה במכרז לפיסול הקומפוזיציה שעיטרה את הצומת של הלובר...
הייתי יוצא עם השוליה, עגלה רתומה לסוס עמוסת שקים לחים ומתחיל בבחירת האבן בשוק האבנים המקומי השוקק סוחרים.
למחרת, עורך אודישנים לדוגמניות מלאות בעלות שדיים זקופים, גברים שריריים וילדים שמנמנים ואולי גם כלב... כמובן שכל מודל חייב להתחייב לשבת באותה פוזה לפחות כחודש משום שפיסול באבן אינו תהליך מהיר והפסל בוודאי שלא יכול להתחייב ליצירתיות קבועה.
ומאחר ומימון הכנסייה היה כנראה די נדיב, הייתי עורך סעודות גורמה לחברי היוצרים ומזמין גם את נגני השכונה להנעים את ירידת המטעמים והיין ... ואני מניח, המשכתי לפנטז, שכמוני היו מאות אם לא אלפים שעסקו בפיסול, ציור ופירזול.
היכולת להוציא מהמתכת הלוהטת צורות כה חינניות תמיד ריתקה אותי. חגיגה.
ואז, עצרתי נרגש ואמרתי לבובי שתנסה להיזכר כמה נעים לה הליטוף שלי של לפני השינה.
הרי כריות האצבעות של כל פסל הם בעצם אברי הראייה הנוספים שלנו. רק קצות האצבעות יכולות לאשר שהאבן אכן הוכנעה והיא הולמת את המודל.
כשיכולים להוציא משיש את רכות הציצי זה סיפוק אדיר. איזו סערת רוחות!!! זה הרגע שבו נופחים נשמה באבן. ולפעמים, האצבעות כבר מפתחות יבלות משפשוף לא פשרני.
אז התפנינו לבחון את המשקופים, הקרניזים, העמודים.
....כרך שוקק חיים של יוצרים.
מסתבר שאפשר היה בין מסעות הצלב לגייס את האומנות ככלי שיווקי של המסיונריות הנוצרית. אפשר שהדת תממן יצירה בהיקף ענק ותקבע את הרף לאופנת העשירים.
ואיפה הם היום? אותם רבבות יוצרים שבלעה אותם האדמה...
אלו שנשארו הם בעצם די הומלסים... משוועים לכוכבות נולדת...
והדתות ?..... מה ואת מי הן ממנות היום? והסלבים מושאי ההערצה שלנו? הם בסך הכל קולבים של תכשיטים, בדים ונעליים. תוצר של תעשיית קידום מכירות מיומנת... יצירה חולפת... ואז, השתתקתי.

ניצבנו מול חזית הנוטרדם.
מבנה גותי מרשים שבנייתו החלה ב-1163, ונמשכה למעלה ממאתיים שנה.
הקתדרלה העצומה יכולה להכיל כ-9,000 איש באולם שאורכו כ-140 מטר, רוחבו כמעט 50 מ' וגבהו קרוב ל-40 מ'. היראה אוחזת בך עוד לפני שנכנסת ומתעצמת לאחר שנכנסת פנימה.
חזית אנכית המעוטרת באלפי פסלים עם שני מגדלי פעמון בצדדים.
האישונים נפתחים והפה נפער. הויטראז'ים, הציורים, הפסלים והעוגב בעל כ-8000 צינורות מייצרים חוויה רב חושית משתקת.
אין ספק שתפילה המלווה בנגינה באקוסטיקה המושלמת משאירה תחושה של נוכחות אלוהית.
ואז עלינו לגג. לקחנו אויר בסיום הטיפוס ושוב נפער הפה... גם לאיש צוות אויר מנוסה המראה היה מרשים מאד.
כל פריז הייתה פרוסה לפנינו והאייפל אפילו נראה קצת קטן...
העובדה שמתכנני המקום המופלא הזה בחרו להציב בראשו דווקא פסלים גרוטסקים וגרגוילים בתואנה שנועדו להרחיק רוחות רעות הדהימה אותי עוד יותר. איזה שאר רוח. נזכרתי שהייתי במקום די דומה.

הדואמו במילאנו.
שם הקתדרלה יכולה להכיל רק כ 40 אלף איש.... עוד יצירה מהממת במימון הצלב המשגשג.
גם לאונרדו דה וינצי ומיכאלאנג'לו נהנו ממימון הריאליטי של הכס הקדוש.
ואנחנו, עטויי טכנולוגיה מתחכמת, טומנים את הרוח בחיפוש אחרי עוד אפליקציה שתכניס עוד כמה מליונים לבעלי קרן הון הסיכון בדרך לעוד סטארט אפ.
כנראה שאז נסעו לאט יותר, וידעו פחות מה קורה בקצה העולם בזמן אמת, אבל יצרו הרבה יותר וכנראה היו גם יצריים יותר ואולי אפילו נבונים יותר...
הידע הכללי היה נחלת רבים יותר ואיפשר יצירתיות רב תחומית בחיבור שבין העולמות.
היום, התרחקנו מתבניות הטבע.
אנחנו מצרים ומחדדים את הפרופיל ומתגייסים למשלחות חקר התרות אחר הזנב של חלקיקי ננו בעומק מרחבי הגרעין ומפספסים את פריחת האביב...
מעניין מה ההיסטוריה תבחר לשמור מכל העשייה שלנו במשך אלף השנה הבאות??

איזו עדות לשאר הרוח שלנו נשאיר אחרינו כמודל לדורות הבאים??
צריך להשאיר?? האם הכל הבל הבלים??