לפעמים המקומות בהם אנו פוסעים נראים מובנים מאליהם. אנחנו שוכחים שלא מזמן נלחמו על פיסות האדמה, על ההכרה, על הזכות.
אבל שניים שלושה דורות אחורה, עדיין חיים, חלק מאיתנו - בזכרונותיהם, געגועיהם ולעיתים כאבם, ממחישים לנו שכולנו עדיין חלק מההקמה, הבנייה והעיצוב של הארץ הזו.
דרך מבטו המיוחד של ארנון וסיפור חיי משפתו אשר שזור בהסטוריה של הארץ הצעירה הזו, אנחנו מקבלים תזכורת.
בסוף אפילו יוצאת מזה המלצה למסעדה.
כשרצתי היום בצהריים על קו החוף צפונה מחוף מעיין צבי ראיתי אשה מבוגרת שרצה מולי דרומה.
כשהתקרבה זיהיתי את אחת הבנות של אחת ממשפחות המייסדים של דגניה ב'.
הם קלטו את אמא שלי כשעלתה וסייעו לה ברכישת מקצוע כתופרת.
עולם קטן חשבתי.
אתמול היינו באזכרה השנתית לאבא.
חלפו כבר ארבע שנים.
כשעמדנו ליד משטח השיש הזוגי הצנוע בחלק המזרחי של בית העלמין הצפוף של קרית אתא, התחלחלתי מאכזריותה של המציאות.
למרות הכל, גם כאן הם יחד אבל אנחנו הבנים, האחים - לא.
כרגיל הבאנו עציץ קטן עם קקטוסים.
הייתי עם שלושת הילדים והחברה ושם פגשנו את אחי, אשתו ובעלה של הבת.
שני ילדיו הבוגרים לא הגיעו.
משפחה שהתחילה מפתיתי אבק ושנמוגה כך סתם להיסטוריה.
הקול המונוטוני של אחי שסיפר לחברתי על מות אימי גלגל אותי לזיכרונות.
"שכבנו מאחורי הברושים בנקודה שאליה התקדמו הטנקים הסורים בהתקפה על המשטרה.
בגלל האש סביבנו נאלצו לשכב ממש צמודים לקרקע.
לפתע עמד לפני טנק. שורת הברושים הצפופה עצרה אותו.
צעקתי לעבר החבר שנשא את בקבוקי התבערה – הטנק לפני, תן מהר את הבקבוקים! וזרקתי בקבוק על הטנק.
הוא התפוצץ על השריון.
גם החבר שלי זרק בקבוק. הנוזל הותז על הטנק, אך האש לא נדלקה.
צעקתי לעבר שלושת החברים הנותרים שעשינו הכול.
הטנקים סגרו עלינו והיינו חייבים להציל את עצמנו ולסגת מיד.
החברים לא קלטו את עוצמת הסכנה ונשארו במקום.
מאוחר יותר נודע לי ששלושתם נהרגו במקום.
התקרבתי לכביש תוך זחילה נמוכה ומהירה, מחפש מחסה לאורך חוף הכנרת. בדרך הבחנתי במפקד הכיתה ששכב הרוג.
האויב ירה אש צולבת ובלתי פוסקת מהטנקים הסורים לעבר הכביש. כל מי שעלה על הכביש, נפגע או נהרג.
המתנתי בתעלה לצד הכביש, כי ידעתי ששרשרת הכדורים צריכה להתרוקן, ועד שיחליפו אותה תהייה הפסקה בירי.
בזחילה ובריצה יצאתי מטווח הירי והגעתי לקבוצת כנרת ושכבתי מוגן בתעלת הקשר.
הייתי מאושר שניצלתי.
ידעתי שאשתי רחל, והיא בחודש התשיעי, מחכה."
כך כתב אבי יצחק בתחילת ספר זיכרונותיו "במזל תבונה".
הוא שרד את השואה כלוחם פרטיזני וכשמלאו לו 18 עלה ארצה לקראת סוף 44 ושימש כחשמלאי של קיבוץ דגניה ב'.
והיא, אימי רחל, לאחר המחנות, הצעדה בשלג וההתאוששות בשוודיה, הגיעה לדגניה ב' בשעות אחה"צ בסוף מאי 46.
"ועכשיו אני ליד הכנרת, והיא יפה בעיני אלף מונים, הרבה יותר יפה מאשר בדמיונותיי.
"דמיינתי לי אלף דמיונות איך זורמים מימיך, מה צבעם, מה עומק גלייך...."
"אנו עומדים ליד המשאית שהביאה את חפצינו.
בחור צעיר, לבוש מכנסיים קצרים, נעול סנדלים, ניגש אלינו ומתעניין מניין באנו ושואל מי מאתנו דובר גרמנית.
אני מספרת לו שבאתי משוודיה ואנו שייכים לעליית נוער.
הוא לוקח את מזוודתי ומביא אותה לביתה של המשפחה הקולטת אותי זמנית. מציג את עצמו לפני: שמי יצחק קרמר."
כך כתבה בספרה "ילדה שאת שמה אינני זוכרת".
בית דניאל המרשים נבנה על שרידי אותו קרב צמח האכזרי, עדות לניצחון הרוח על החומר.
ערב אחד, כשנסענו לקונצרט במקום המקסים הזה, בחרתי לרדת לכנרת שלי מכוון פוריה עילית על כביש 7677 המוביל ליער שוויץ.
השמש האדמדמה במערב האירה את הרי הגולן באור ורדרד שהשתקף על הכנרת החלקה והשקטה.מטעי התמרים התוו לתמונה הקסומה מסגרת של שורשיות נצחית.
אחד הכבישים היפים בעולם לטעמי.
הו כנרת שלי!! שרתי בקול.
בסיום הקונצרט המקצועי והמכובד תקף אותנו רעב כבד והחלטנו לנסות את מסעדת 1910 שבדגניה א'.
בדרך חברתי הסבירה שהיא מכירה לטובה את השף שזכור לה מהמלון הסקוטי בטבריה שם נהגה להופיע.
"מעניין", השבתי כשחלפנו על פני הטנק הסורי בכניסה לקיבוץ, "הרי שני אחי נולדו בבית החולים הסקוטי שלימים הפך לבית מלון בוטיק מהודר".
החניתי את הרכב ליד מגדל המים האגדי שחזה חליפות פגזים והרעשות כבדות ואף ספג חלק מהם לצד התפתחות רומנים בוסריים ופנינו לכוון שער רחבת הראשונים.
החצר נבנתה בשנת 1912 במתכונת של חוות פועלים גרמנית כשחברי דגניה א' עברו מאום ג'וני ליישוב הקבע שלהם.
המבנים מוקפים חומה, גדר ושער כניסה. קירות הבניינים בעובי של כחצי מטר בנויים מאבן בזלת מסותתת מבחוץ ומטויחת מבפנים. הגגות מכוסים רעפי חרס שצבעם אדום.
במקום נבנו רפת, מחלבה, אסם, לול מחסנים ובתי מלאכה ובאמצע שובך יונים. מחוץ לחצר ניבנו חדר אוכל, מקלחת, בית מגורים גדול ומפואר בעל שתי קומות לו גג רעפים.
החצר נבנתה על ידי יוסף טרידל ואליהו קראוזה.
המקום שופץ ושוחזר לפני כעשרים שנה כשמלאו לדגניה שבעים.
במקום הוקמו אולם הופעות לזכרו של יוסף בוסל, ספרייה, ארכיון , חדר הנצחה ומוזיאון המציג את ראשיתה של דגניה מימי הקומונה החדרתית שהלכה להתיישב באום ג`וני ועד יישוב הקבע וההחלטה על השם דגניה.
מטרת המקום היא להנציח את ראשוני דגניה שהיו הגרעין הראשון להגשמת רעיון הקבוצה השיתופית.
השטח המרכזי של החצר רוצף וגונן.
את תוכנית השיחזור והשיפוץ הכין האדריכל אלכס קשטן.
נעשה שימוש בחומרי הבניה המקוריים, עצים שניטעו בעת שנבנתה החצר המקורית והוצבו בסביבה כלים חקלאיים ישנים לקישוט ולתצוגה.
המקום משמש גם כמקום לעריכת טקסים ציבוריים ולחגיגת אירועים קבוצתיים.
ובאחת הצלעות של החצר המקסימה ממוקמת מסעדת 1910.
המנות מייצגות את מגוון התרבויות המכילות את הישראליות ,טעימות להפליא ומשאירות רצון לטעום עוד.
כשהזמנו את הקינוחים גילינו שהשף המדובר נשוי לאחת מבנות הקיבוץ שמנהלת קונדיטוריה איכותית הממוקמת בסמוך ואכן ליקקנו את האצבעות.
בגאווה הסברתי למארח שהאחראי לחור בקיר הצפוני של משטרת צמח היה אבא שלי....
הו כינרת שלי...
תגובות