אני כעיוור אחרייך

בחשיבתו האסוציאטיבית, ארנון קרמר מחבר מצבים וחוויות ומגיע למסקנה שמשמעותה מערערת את היופי שבאמונה

כבר בחמישי בערב הסתמן שיחסרו טייסים להחזיר ביום א' את ה 076 מהונג קונג. ואכן, בשישי בבוקר הטלפונים לא פסקו לצלצל.
לבסוף התרציתי והסכמתי לצאת בשישי בערב בחברה זרה.
בתשע עלינו על טיסת טרקיש להונג קונג עם חניית ביניים קצרה באיסטנבול. וידאתי שקיבלתי מקום בביזנס כך שאוכל לנוח.
להפתעתי חיכה לנו 777 חצי ריק. התפעלתי מנוכחות וויי פיי חינם וישבתי ליד בחור צעיר שנראה כאיש הייטק.
הוא היה שקוע בתפעול מערכת הבידור ובקושי הגיב כשאיחלתי לו בתיאבון. טיסה קצרה והצוות המנומס הזדרז לסיים את הארוחה.

כשהתחלנו להנמיך, הבחור שלידי הגיב בפליאה למה שראה בנייד שלו וכשהתעניינתי אמר ביובש שיש הפיכה צבאית בטורקיה ושהמוקד באיסטנבול...
מיד הצגנו את המסך לדיילת שהחווירה מאד ורצה לתא הטייס. חזרה והודיעה שננחת באיסטנבול.

כשיצאנו מהשרוול, השדה נראה כמו קן נמלים שנערך לשיטפון צפוי.
המוני אנשים נעים בצפיפות לכיוונים שונים בתוך מסדרונות ובין החנויות. פילסנו את דרכנו לכיוון הלאונצ' שבקומה השניה וכשהגענו הופתעתי לגלות מועדון בשטח עצום המשתרע על שלוש קומות.
בין הספות והכורסאות כבר ישבו מאות תיירי ביזנס של טרקיש ובקושי מצאנו היכן לשבת.
המקום הלך והתמלא מרגע לרגע ואת תמונת המתרחש הבנו בעצם ממה ששודר בארץ.

ואז זה התחיל.

צרחות נשים מקצה האולם גרמו לגל אנושי להצטבר ולחלוף לכוון הקומה התחתונה.
חלק מהאנשים נשכבו על הרצפה פעורי עיניים ובלהה.
עובדי המקום ניסו להרגיע אך ללא הועיל. לאט לאט הם נעלמו מהשטח והנוסעים החלו משרתים את עצמם מדוכני השתיה והחטיפים שהיו במקום.
חלפה כשעה ואז זה חזר, אלא שהפעם מהקומה התחתונה לעליונה.

רגיעה.

התיירים, חלקם משפחות עם ילדים היו מבועתים. תחושת אי הוודאות לאן זה מתקדם הייתה קשה לכולם.
ואז נשמעה יבבה של מטוס קרב צולל ובסיומה פיצוץ עז שגרם לתקרת הגבס לרעוד ולהשיר אבק. כולם השתטחו על הרצפה. כשקמו נשמע עוד פיצוץ. ממש קרוב.
ודממה.
האנשים החלו לקום באיטיות ולחפש שתייה ואוכל. השירותים היו גדושים זוהמה.
פיצוץ חזק נוסף החזיר את כולם לרצפה.

וכך, בין העיניים והפיות הפעורים שסביבי נזכרתי בהליכה דרומה על ההי ליין שבתפוח.

פארק בדרום מערב מנהטן שנבנה על תשתית מסילת הרכבת העילית הנטושה, במקביל לשדרה העשירית ובקרבת ההדסון ,בין רחוב 34 ל 14.
קו הרכבת היה בשימוש במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20 ושימש להעברת סחורות מהמזחים לאולמות עיבוד המזון ופיזורו לעיר.
הקו ננטש במהלך השנים בגלל ירידת כמות הנוסעים והסחורה שהועברה בו.
בהמשך האזור התדרדר והפך לשכונת פשע, סחר בסמים, זנות ועולם תחתון.

בשנת 1999 התאגדו תושבי האזור כדי להפוך את הקו הנטוש לפארק עירוני שהתבסס על תכנון מבריק המשלב צמחייה, מקומות מנוחה ותצפית.
השפעת הפארק על הסביבה וערך הדירות הייתה גדולה. מחיר הדירות העולה משך לאזור תושבים המעוניינים באיכות חיים גבוהה יותר.
כיום, פשע כמעט ואיננו קיים בשכונה.

ואז, לקראת סוף המסלול, חיכה לי ה"הולך מתוך שינה".
גבר בתחתונים ובעיניים עצומות עומד בתנוחת זומבי במרכז המסלול ידיים מושטות לפנים ונראה ממש חי.

התיירים לא האמינו למראה עיניהם: אחרי הזעזוע, התברר שמדובר בפסל!

הפסל שהובא ממכללה יוקרתית כבר יצר שם הד חזק.
תלמידות חתמו על עצומה להעברתו של הפסל מהקמפוס בטענה שהוא מקור לחשש ולפחד, כגורם "למחשבות על תקיפה מינית".
עמדתי בסמוך לפסל וצפיתי בתגובות השונות של התיירים.
היו כאלו שחיבקו, כאלו שנרתעו, כאלו שנגעו בהיסוס והיה גם מי שבציניות דחף לו מפה בין האצבעות.
אני קראתי לו "הכמיהה לתפוח".
מבחן מרתק לחיה האנושית.

כשהגעתי לחדר אחר הצהריים אברם התקשר והציע שניפגש בשש וחצי בווילג' להצגה שנקראת The blind truth.
סיפור חייו של זמר עיוור המופיע יחד עם סאנשיין הבסיסטית של אברם.

וויני היה הילד האחרון למשפחה איטלקית בפרבר ניו יורקי לאבא גנן ואמא שנישאה בגיל שתיים עשרה.
לזוג נולדו שישה עשר ילדים וויני הקטן התעוור בגיל שבע.
גלגל ההצלה שלו מגורלו המר היתה החתירה שלו ללא לאות להגשמת ה-Vision שלו – מוסיקה.

התישבנו בצפיפות במרתף הזעיר של "התאטרון לעיר ניו יורק" בווילג'.
מבנה עירוני מוזנח המתקיים מתרומות.
וויני תיבל את סיפור חייו הקשה במוסיקה של האליל שלו ריי צ'רלס וכשהגיע לשיר "ג'ורג'יה", נזכרתי בתום השלם שאפף אותנו כשצבענו את הדירונת הראשונה שלנו בכרמל, לצלילי אותו דיסק של ריי צ'רלס ולא דמיינו שנתגרש במלחמת עולם נוראית שש עשרה שנה מאוחר יותר.

משם עם דמותו של וויני נמוך הקומה, חמוש במשקפיים, מנופף אגרוף קמוץ כלפי השמיים ואומר בקול צרוד ונחוש:
" I had a vision”!!!

באיסטנבול, במוצ"ש, כשעלינו בדקה התשעים על המטוס בחזרה לארץ, הבנתי מה קורה בעולמנו כשתפיסה או אמונה הופכות עיוורות, פנאטיות, רצחניות, חסרות מעצורים והיגיון.
כיצד אנו הופכים לרובוטים יעילים הנשלטים על ידי תאוריות שמשרתות אחרים.

הרי מה בסך הכל רצינו אלביס ???

לאב מי טנדר...