סוף אוקטובר ביפן. החורשות והיערות בשיפולי ההרים הציוריים נצבעים בצהוב-כתום-אדום.
אבל מאחורי הצבעים, דרך נקודת המבט הייחודית של ארנון, אפשר כמובן להבחין גם בפרטי תרבות ובאנשים.
טיול שלכת קסום מנקודת מבט מרתקת.
קריינות (הלוואי ויכולנו ....) – מוטי קירשנבאום
מוסיקת פתיחה – אריק לביא – שלכת
תמונות פתיחה – קלוז אפ על סדקים בקצות העיניים של דייגים שזופים ובנות הלבושות באופנת Harajuku בטוקיו ומעבר באפקט למסכי הסלוט משין וערפילי הר פוג'י
את תאריכי הטיול קבענו לפי פסטיבל גדול שהיה אמור להיערך בקיוטו ב 22.10
ומיקום נדידת השלכת.
בפועל - הפסטיבל בוטל בשל טייפון...
השלכת בנתיב שערכנו היתה מדהימה....
ואת הר פוג'י לא ראינו בגלל עננות
בכל זאת... זכינו לחוויה מיוחדת שלא תשכח.
עבורי יפן נחקקה בתודעה כקורבן של הירושימה ונגסקי וכמי שבמאמצים גדולים הגיע לחגורה שחורה בקראטה, הערצתי את ברוס לי ואבותיו הסמוראים והנינג'ות שידעו לאגור אנרגיות מגוף רזה לכדי מכת מחץ ממוקדת....
בהמשך התוודעתי לאלקטרוניקה של סוני, לאופנועים של סוזוקי ולמכוניות של סוברו והונדה – מענה איכותי וזול לטכנולוגיות העל האמריקאיות... מסורת של נחישות, הישרדות והתאוששות...
וסושי... הרבה סושי... ולפעמים קצת ראמן ויוגה... וברקע הפנטזיות על גן עדן הגיישות...
מן תרבות בקצה הטווח שתמיד חלמתי לטייל בה ולספוג מכוחותיה.
כשהכרתי את אורנה והכנו את רשימת ה-To Do לשנים הבאות, יפן מיד זינקה לראש הרשימה וללא הסבר ברור הסכמנו על שלכת ולא פריחת הדובדבן כלומר – אוקטובר, חודש היומולדת שלי...
רון שהפיק לנו את הטיול בוויאטנאם התריע שזו עונה בוערת בתרבות מסודרת ויש להיערך מראש.
הוא רק לא ציין שנידרש להתכתש עם אתרי מלונות ביפנית שוטפת ושישנם מקומות עם שמות זהים אולם במחוזות שונים... וכך מצאנו את עצמנו בוהים טרוטי עיניים באתר Booking, מנסים לפצח האם יש שירותים ומקלחת בחדר או Onsen פרטי.... והאם בכלל ההם ששם, מעוניינים לארח זרים...
מיד לאחר הנחיתה בשדה העצום של אוסקה הבנו שהגענו לאבולוציה אחרת.
קירות חשופים ובהירים, שוטרים במדים מוקפדים, הרבה אנשים... שקטים... תחושה שלכל אחד ברור מה מותר ובעיקר מה אסור.
ביציאה מהטרמינל למסוף הרכבות והאוטובוסים נפגשנו לראשונה במעורבות החזקה של הטכנולוגיה המרשימה בחיי היום יום ושפע האוטומציה והכל כמובן - ביפנית שוטפת...
למרות הצפיפות ותחושת קן הנמלים מאד ברור שמדובר בתרבות מוגדרת היטב שאיננה משאירה מקום לשיקול דעת.
הכל מאד מוקפד מתוך משמעת ומינימליות, בקור רוח אפקטיבי.
לאורך כל הטיול ניסינו לפצח מה מביא תרבות עצומה, עם רצף אבולוציוני מרשים מצד אחד, לשבת לאכול ולישון על מחצלת דקיקה ומצד שני לפתח אסלה אלקטרונית משוכללת שנמצאת גם בתאי השירותים שבצדי הדרכים... אובססיביים להיגיינה וניקיון.
אין פחי אשפה ציבוריים – יש ניהול לזבל האישי.
אין גרפיטי.
כשהתחלנו לשוטט בקיוטו ראינו לא מעט בניינים שבראשם שלטי ענק עם הכתובת פצ'ינקה וסלוט.
לרוב היו מגרשי חנייה מסודרים צמודים לבניין ולעיתים אפילו מכוונים הלבושים במדים.
אורנה תהתה במה מדובר ובביטחון של מדריך תיירים מנוסה הסברתי שכנראה זו רשת סופרים בדומה לרמי לוי... את האמת פענחנו רק כשהגענו למלון בשינג'וקו בטוקיו....
בערב הצטרפנו לסיור מודרך ברובע גיון – אזור הפעילות של הגיישות, הגייקות והמייקות. מסורת יפנית עתיקה ומעורפלת שלא נס ליחה גם כיום.
עקבנו בדריכות אחרי מסלול הטייפון שעשה את דרכו לאי והחלטנו לדלג צפונה לקנאזאווה.
הביקור בגן היפני בקנאזאווה התחיל בקריאות התפעלות מהקומפוזיציות האסטטיות של מצבורי העלים על הענפים המסוגננים והסתיים בהרמת גבה כשנחשפנו לחבלים האחוזים ביתדות לקרקע ושקשרו את הענפים כדי שיגדלו לכיוון הרצוי.
נזכרתי בחבלים הללו כשנכנסו ראשונים בבוקר למול בטוקיו.
כל המוכרים והמוכרות ניצבו בדום בעמדותיהם וכשחלפנו לידם קדו קידה עמוקה ופנו לעיסוקיהם.
כמובן שהשבנו קידה לכל אחד מהם עד שהודעתי לאורנה שעייפתי מהפילאטיס הזה...
האלפים קידמו אותנו במחזה צבעוני מרהיב.
היינו כבר בכמה אתרי שלכת ידועים בעולם, אולם כאן מגוון הצבעים והצורות היה עשיר יותר ואולי זה נובע ממגוון הצמחים שבהרים.
בימים יפים נסענו בדרכים שבין העיירות והכפרים והתפעלנו מהמופע המרהיב של הטבע.
הימים הגשומים הסיטו אותנו לכבישי האגרה וכאן הופתענו מעוצמת המנהרות והגשרים.
נסיעה כמעט מישורית החוצה שורות של רכסים ועמקים תלולים לרוב לפחות בשני נתיבים לכל כיוון.
אורכן של מרבית המנהרות עלה על מספר קילומטרים וגשרים ענקיים חיברו ביניהן - השקעה מרשימה בתשתיות ותחושה של ניצחון האדם על הטופוגרפיה.
ואיך נחים אותם אלה שחפרו שנים בהרים והקימו גשרי ענק ????
על הרצפה !!
בעצם, השינה על פוטון המכיל אצות ים מיובשות המונח על מחצלת כבר מסבירה הרבה.... שהרי לא יתכן מצב שיתחשק לך להתכרבל בין מצעים מפנקים וכריות פוך על מזרון רך ולזעוק לעולם שכואב לך הראש והגרון והיום אתה נשאר בבית... כי אם כבר יפנקו אותך בתה הרי שגם הוא יוגש לך על שולחן בגובה 10 ס"מ מעל פני אותה מחצלת... ואז תהיה חייב להתלבש בחליפת קראטה בצבע חום בהיר ולנעול כפכפים....
ובכלל...מי יכול לחלום בתנאים שכאלה ??
כ"דור שני של..." מייד הבנתי מדוע הם התחברו ל"הם" "אז"....
ואולי זה מה שמסביר את מלונות הקפסולה.
כל אורח מוסר את בגדיו המלוכלכים לכביסה, מתקלח במתקן דמוי רחיצת מכוניות ומעביר את הלילה במין סרקופג. משתחל בבוקר מהארון לתוך הבגדים הנקיים שממתינים לו מסודרים על קולב ויוצא לעוד יום עבודה....
הקומפקטיות הגיעה כאן לרמות על.
בתי הכפר והעיירות נראו לנו בהתחלה דומים לבתים שרואים אצלנו בשכונות של בניה פרטית עד שהבחנו במכונית שחנתה ליד הבית.
אז התבהר לנו שבעצם הפרופורציות המוכרות לנו נשמרו אלא שהכל הוקטן במחצית...
זה נראה יותר כמו בית קטן ליד מכונית שגם הן ברובן קטנות וריבועיות – דגמים שלא רואים בארץ.
האנשים הפשוטים שאחרי דלפקי החנויות היו בדרך כלל מאד אדיבים וענו לנו ביפנית שוטפת ולעיתים אפילו אחזו אותנו ביד והובילו אותנו לפינת הרחוב מצביעים על המשך הדרך, אבל לעיתים הייתה גם תחושה של שנאת זרים. אולי זכר לאירועי הירושימה ונגסקי.
גם האורבניות של טוקיו משדרת יעילות. למעט גנים מוגדרים יש מעט צמחיה פזורה בעיר.
לצד בתי קפה המאפשרים ליטוף חתולים או תנשמות אפשר ליהנות ממוסיקה מחרישת אוזניים ושרות של מארחות הלבושות בסגנון לואי ה 14.... או ... לנשנש במסעדות רובוטים...
במסכי הטלוויזיה במלונות ובמסעדות בהינו בתוכניות הבוקר והערב שהוגשו בדומה לערוץ הילדים שלנו משנות השישים, עשירים בצבעוניות ותאורה מוגזמים ואז חזרנו להתעדכן ברשת של הקבוצה הישראלית בפייס שהיוותה סוג של חמ"ל בניכר והיה נחמד לדעת שכוחותינו פזורים בשטח למקרה ש.....
הטייפון השני היה חלש מהחזוי אבל זה לא סייע לעננות שכיסתה את הפוג'י והסתפקנו בתמונתו שהודפסה במדפסת ביתית על דף A4 שמנהל המלון חילק לנו עם חיוך מנומס...
בטוקיו גרנו בשינג'וקו שהוא המקביל לרובע האורות האדומים באמסטרדם אבל ללא חלונות.
קירות הבניינים צופו בפרסומות ענק של גיבורי האנימציה והרחוב נראה כמו שנערך לפסטיגל.
בערב סיירנו בבארים האישיים בגולדן גאי. מתחם של סמטאות צרות המכילות בארים של ארבעה עד עשרה אורחים והמציעים שיחה בדרך כלל עם בארמנית חביבה.
בבוקר טיילנו ברחובות הארג'וקו המפורסמים באופנת הרחוב המוזרה.
צעירים וצעירות משוטטים ברחובות לבושים תלבושות שנראות כאוסף ססגוני של סצנות הוליוודיות מהמאה ה 15....ואז זה קרה....
שוב התגלה שלט הענק של פצ'ינקה וסלוט... אלא שהפעם החלטנו לפצח את החידה ולראות במה מדובר.
כשפתחנו את הדלת היכה בנו רעש מחריש אוזניים של מוסיקה קצבית ועשן סיגריות והתגלו אולמות המזכירים את לאס וגאס ואטלנטיק סיטי. אולמות הסלוט משין.
כאן המכונות מעט שונות אבל העיקרון כנראה דומה.
מאות הכסאות היו מאוכלסים בגברים ונשים מבוגרים לבושים בחליפות ועניבות המרותקים למסכים המהבהבים מולם.
חלקם קמו מדי פעם לשחק במכונות עם הסטיק בצד שדגות דובונים או ארנבות....
כשחזרנו ברכבת התחתית נקלענו לשעת העומס של סיום יום העבודה ולמרות נסיוננו הרב בצפיפות של הונג קונג הופתענו משיטת הדחיסה היפנית שלא הותירה מילימטר אויר פנוי....
במטוס בדרך חזרה להונגקונג תהיתי על נפלאות התרבות האחרת של ארץ השמש העולה.
האלפים היפניים והטבע שביניהם מילאו אותנו בקריאות התפעלות. מגוון צבעים וצורות שלא הכרנו עד כה. מסלולי הליכה בין נחלים ומפלים שקשה להיפרד מהם.
בחרנו מלונות שהוקמו לצד מעיינות חמים ודאגנו ליהנות מהפשרת הגוף והנפש כמעט כל ערב לפני השינה ואין לי ספק שישנם עוד המון רבדים שלא הגענו אליהם אולם אינני בטוח שאיינשטיין היה צומח כאן....
תגובות