כלב מי שלא אוהב ילדים

על הפרק - שיקום תדמית: גרמנים אוהבים ילדים (כן, גם ילדים יהודים) וזה לא בא על חשבון העובדה שגרמנים אוהבים כלבים ( ולא, לא רק רועים גרמניים)

פיצקה בת חמישה חודשים. והיא הרבה יותר מחייכת מאשר בוכה.
חיוכים שובביים יש לה, חצי ביישניים והיא אפילו עוד לא יודעת בושה מהי. אפשר להגדיר זאת כ"תקופת המרוצות"..
אנחנו אחרי הלם היציאה אל העולם, וקצת לפני יציאתן של שיניים, היא בסך הכל מתרגלת לרעיון ובהחלט נראה שמוצא חן בעיניה.

פיצקה נולדה בעיצומו של חורף גרמני, וזו אחת הסיבות בגללן רצינו שבשם שלה יהיה אור. אלא שאז התקשרו אלינו מהרשויות, כשבוע לאחר הלידה והודיעו לנו חד וחלק שלא נוכל לקרוא לה ליאור.
"סליחה?" שאלתי בגרמנית. מגומגמת, אבל רועמת, כמו מי שרק ימים ספורים לפני כן חוותה צניחה חופשית במפל ההורמונלי.
כן, השיבה הפקידה – מבדיקה שערכנו למדנו כי ליאור זה שם של בן זכר ובגרמניה יש חוקים שאוסרים עליכם לקרוא כך לבת, אם את רוצה, היא נידבה לי את עצתה, אתם יכולים לקרוא לה ליאורה.
אה תודה. מה גם שסעיף אחר לחוק השמות מאפשר להוסיף שם שני, נקבי מובהק ואז ליאור תישאר ליאור.
מה שהכי הצחיק אותי היתה הפשטות בה נפתרה הסוגיה. בעלי שלח לפקידה הדעתנית לינקים לפרופילים בפייסבוק של בחורות שנקראות ליאור. הפקידה מצידה לא יכלה להתווכח עם הוכחה שכזו, ובא לליאור גואל.

לאחרונה סיפרה לי חברה גרמנייה שכשתינוק נולד כאן, אם לא קראו לו בשם תוך חמישה ימים מיום שנולד, ההורים מחויבים לשלם קנס.
כן, זה אמיתי. אינגריד ואולריך, היה לכם מספיק זמן לחשוב על שם במהלך ההיריון. פקידי המכונה הביורוקרטית לא יכולים לחכות עוד. אם התינוק שלכם כבר הגיע לגיל המופלג והוא בן חמישה ימים, הגיע הזמן שיהיה לו שם. הסדר והתכנון מראש הם ערכים מקודשים.
אם כך, מה הפלא שבחנויות לציוד לתינוקות תראו כאן גרמניות שרק איחר להן המחזור החודשי והופ הן כבר עושות הזמנה של שידה ועגלה.
כשבאנו חדווה וצדוק (ככה בעלי ואני מכנים אחד את השנייה כשאנחנו פועלים בשיטות מהמזרח התיכון) לרכוש עגלה כחודשיים לפני הלידה (וגם זה בניגוד גמור לגישתנו בנושא עין-הרע, אבל הי, אנחנו ברומא), גיחכה המוכרת למשמע בקשתנו הבלתי אפשרית.

כולנו אוהבים להגיד על הגרמנים את המשפט – הם אוהבים כלבים יותר מאשר ילדים.
זה מסתדר לנו עם כל מה שאנחנו חושבים עליהם. וזה נכון ששיעור הילודה כאן נמוך.
לא רק זה, גם זוגות-ללא-ילדים-מבחירה הם תופעה רווחת בגרמניה. מבחינת העתיד הכלכלי של הפנסיונרים, זה מציב אתגר לא פשוט. לאחרונה אף עלה לדיון ציבורי הרעיון (ההזוי, יש לומר) שעל זוגות חסרי ילדים יוטל שיעור מס גבוה יותר, שכן אין הם תורמים לייצור כוח העבודה שאמור לתמוך בהם בעתיד, כאשר יפרשו לפנסיה.
אגב, אנגלה מרקל, שאין לה ילדים, התנגדה להצעה. ואילו שרת המשפחה (כן, יש כאן תפקיד כזה) סבורה שעדיף פתרון בדמות תמיכה במשפחות בעלות ילדים מאשר "הענשת" אלה שאין להם.

אז איפה היינו? כלבים יותר מאשר ילדים...כלבים הם אוהבים, זה בטח. כולם רוצים ללטף את לונה שלנו, כמובן שואלים בנימוס קודם לכן – אם אפשר. מוכרים מכבדים אותה בחטיפי כלבים שהם מחזיקים במגירה ליד הקופה, מבוגרים כילדים ניגשים להנעים את זמנה כשאני משאירה אותה קשורה מחוץ לחנות (זה בחנויות המעטות בהן אסור להכניס כלבים, כי לרוב המקומות מותר), פוצחים איתה בשיחה ידידותית, וזאת מבלי לדעת שבעצם השוורצע -חייה מחדרה לא מבינה מילה בגרמנית (גרמניה היא ממש גן עדן לכלבים. אני עוד אספר על זה בהזדמנות אחרת).

נכון שכמו שאני משאירה את לונה קשורה מחוץ לחנות, כך אפשר למצוא כאן גרמניות שמשאירות (שומו שמיים) את התינוק בעגלה מחוץ לחנות או לבית הקפה, וגם בקור העז של חודש פברואר! נו בטח, הן אימהות מרושעות.
אז זהו שלא. הבנתי את זה כשנכנסתי עם תינוקת ישנה בעגלה למקום סגור, כשהיא עטופה היטב בהתאם למזג הקר שבחוץ. תוך שניות היא התעוררה שם בין כל השכבות שהיו עליה וקיטרה במלוא ריאות שחם לה.
לא מרושעות ולא נעליים. אוויר קר וצח של חורף הוא מתכון גרמני בדוק לשינה עמוקה ומתוקה של תינוקך.

גם אני אהבתי להגיד שהם אוהבים כלבים יותר מאשר ילדים, אולם, להפתעתי הרבה, הגרמנים בהם אני נתקלת סתם ככה ברחוב מגלים אמפתיה מרגשת כלפי פיצקה.
הם מחייכים לעברינו בחום כאומרים "שלום לאמא הטרייה", קוראים לה עכבר מתוק (זוסה מאוס), כי ככה כאן קוראים לתינוקות. מציצים לתוך העגלה ושואלים בת כמה, ואיך קוראים. תמיד מציעים עזרה במדרגות, מפנים את הדרך ועוצרים בכביש הרבה לפני שאנחנו מגיעות למעבר החצייה. אקיצר – הם אוהבים כלבים, הם אוהבים ילדים ואפילו ילדים יהודים הם אוהבים...