עונת הגויאבות נמשכת בקושי שבוע שבועיים. במיוחד אלו הגדלות בבית ולא זוכות ל"טיפול" מאריך חיי מדף.
האדומות אהובות עלינו במיוחד וברגע שהעץ שבחצר הבניין שלנו מתחיל להפיל את הפרי הבשל, אנו קוטפים ככל שניתן, מכינים להקפאה ואז נהנים מסורבה עדין ומופלא לאורך כל הסתיו השרבי שעוד עומד בפנינו. ואם הקור לא עושה לכם את זה, אז לחילופין או בכלל גם וגם - כדאי להכין ריבת גויאבות מתובלת בתבלינים חמים.
אנשי הפליאו ממעיטים וחלק אפילו נמנעים מקטניות לחלוטין. אחד ההפסדים הוא החומוס.
על אף שאני לא מהנמנעים ואני כן צורך חומוס שאני מקפיד להנביט, יש אלטרנטיבה נפלאה - הן כתחליף והן כמימרח קליל בפני עצמו.
"חומוס" כרובית.
את הכרובית צולים בתנור, מה שמוסיף עומק וגם טיפה מתיקות מסתורית. טחינה משובחת, תיבול חומוס קלאסי שכולל כמון שום (אם רוצים) ולימון - ותוך זמן קצר מתקבל מימרח שקשה לעמוד בפניו.
על גלדי בצל או ירק קריספי אחר, עם לחם פליאו או כל לחם אחר אהוב עליכם, סלט קטן ליד וזהו.
אפשר להתענג ללא כל ייסורי מצפון והאמת - בלי תחושת הכבדות המלווה ארוחת חומוס קלאסית.
מרק קרמי, מלטף שצפים בו פרחים זעירים של כרובית. תיבול גרגרי הכוסברה ומעט גרגרי כמון, מוסיף נופך מסתורי.
הסתיו מתקרב, אבל עדיין חם. הגויאבה שמבשילה בספטמבר מחזיקה מעמד כמה שעות מרגע ההבשלה ואז נופלת ומתפוצצת.
אם קוטפים את הגויאמבה יום יומיים לפני ההבשלה, היא תמשיך להבשיל גם במטבח, אפילו במקרר.
בכל מקרה, העונה קצרצרה ואנחנו משתדלים לנצל את הפרי הנהדר הזה מייד עם הבשלתו. פרסמנו לאחרונה מתכון לסורבה גויאבות לצינון ימי השרב הסתווי שעוד צפויים לנו ועכשיו נשתף גם במתכון פשוט להכנת ריבה מתובלת, שמשמשת כמתנה נפלאה בחגים ואם נשאר קצת בבית - אז כשהימים סוף סוף מתקררים, התבלינים החמים בהם נתבל את הריבה יפנקו אותנו באווירה רומנטית ומסתורית.
מנגו, אחד הפירות האהובים עלי ביותר, מאד נח להכנת סורבה ביתי.
על הבסיס הרגיל, נוסיף סלט קטן של קוביות מנגו עם עלי מיקרו בזיליקום שמשתלבים נפלא בעדינותם וצבעים עם המנגו הכתום.
על כדור הסורבה נפזר פינגר ליים – סוג של לימון שה"בקבוקונים" שלו הם בעצם דומים יותר לקוויאר. כדורונים קטנטנים שמתפצחים בפה כמו סוכריות קופצות בטעם לימוני.
מגירות "חדר המשחקים" שלי עמוסות בצעצועים מדליקים שבחלקם לא השתמשתי מעולם וחלקם נוסו פעם אחת או שתיים ומאז נשכחו מתחת פטנטים חדשים שנאספו בשווקי העולם.
כן, אני מדבר על המטבח הקטן שלי...
אבל בחודשים האחרונים הגיע שחקן חדש לממלכה וכבש אותה ואותי בסערה. התאהבתי!
במשך שנים אני אוכל את פטריות הטרפש - הכמהין הלבן המרוקני, כחלק ממנת כבש חגיגית שמכינה חמתי. ביראת כבוד היא מניחה 3-4 פטריות לסועד יחד עם הבשר שבושל ארוכות עד להתפוררות תחת המזלג.
אמנם לא מדובר בכמהין השחור המפורסם שמחירו שקול לזהב, אולם עדיין הפטרייה הזו מיוחדת, בעלת מרקם נפלא ובבישול מוקפד - מפיקה טעמים מסקרנים ועמוקים.
הפעם נשלב את הטרפש בריזוטו, בשתי טכניקות אשר יחד עם הקלאסיקה הקרמית האיטלקית, יוצרות מנה מופלאה שפשוט אי-אפשר להפסיק לאכול. לא צריך כלום ליד זה, חוץ מאולי יין לבן צונן.
אחד הירקות המופלאים ואהובים עלי הוא האספרגוס.
עוד כילד שגדל בכפר, התלהבתי מראשי האספרגוס המבצבצים מהערוגה של שלומית שכנתי.
משהו מיוחד יש בירק הזה, במרקמו כאשר הוא מבושל נכון ובטעמו בכל צורת בישול.
המתכון הזה מפורסם בעיצומו שלמשבר הקורונה העולמי.
אחת התופעות הנילוות למשבר היא קושי החקלאים לשווק את תוצרתם.
ככה, בנסיון לעזור למגדל אספרגוסים, מצאתי את עצמי עם חבילות רבות במקרר של אספרגוס משובח.
המתכון כאן הוא אחד מסדרה של מתכונים שנפרסם כאן ב"שטעים".
מרק קטיפתי נפלא. אפשר להכינו ללא מוצרי חלב ואפשר להעלות אותו עוד דרגה של עונג עם כמה כפות גבינת שמנת.
למאכלים בצבע שחור יש קסם וכשהשחור בא על רקע ירוק, עוד לפני הטעם כבר מתרחשת חוויה מיוחדת.
המנה התחילה דווקא מעבודת ניקוי כרישה. הרי תמיד דבוקה אדמה בין השכבות בחלק העליון של הירק.
אז בין עלה לעלה, חשבתי לעצמי -אולי את האדמה לא כדאי לאכול, אבל החיבור עם האדמה כל כך חזק שאולי כדאי לרמוז לה.
מכאן נולד הרביולי השחור, במילוי כרישה מאודה וריקוטה, בחמאת כרישה. את המנה משלים ירק קריספי ירוק זרחני - אפונה סינית. גם אספרגוס ישתלב מעולה.
מנה שבאה מאדמה ועושה לה כבוד - גם במראה וגם בטעם.
אני לא מכיר בית בלי מתכון לעוגת תפוזים.
ובכל זאת, מבין כל המתכונים והנסיונות, כאן הגעתי לאיזון המושלם (לטעמי כמובן) בין לחות, נגיסות, מתיקות ומרירות.
היות והבלוג שלנו משמש גם כספר המתכונים האישי שלנו, אני מצרף גם את המתכון המוצלח הזה, שגרתי ככל שיהיה.
