סיבוב שני

לידה שנייה. פעם שנייה בגרמניה.
נראה כאילו הכל דומה ומוכר, אפילו התפאורה, אבל הפילטרים משתנים. הפרספקטיבה של הדס מתרחבת

אני לא יודעת כמה התחלות של טורים יש לי כבר בתיקייה שנקראת "טור" אצלי במחשב.
חומרים אינספור שמזמנים לי החיים ואני מסדרת אותם במילים, מוחקת ועורכת, חוזרת וכותבת.
ואז, במשך שלושים וכמה שבועות של הריון אני מחפשת את האומץ להוציא אל האור את מחשבותיי על המתרחש.

אני, שבעבר, טרם הגיעו ההורמונים לרמות שיא, הכרזתי כלאחר יד – רבותיי, הי, תושבי העולם וגם שוכני כוכבים אחרים, כולם לדעת, אני בהריון!
יושבת כעת מכווצת את רצפת האגן ותוהה – איך בשם כל השדים והרוחות ומול כל העיניים הטובות והרעות ומבלי לחמס (חמסה חמסה חמסה חמסה חמסה – עדיף להגיד בחמישיות, זה משפר את הסגולות), לנופף בלפחות קילו אחד של שום, לירוק לצדדים טפו טפו טפואים ואפילו לדחוף 'בעזרת השם', אם זה יכול לעזור.

איך חשפתי ושיתפתי.
הריון ולידה וחיים שנוצרים להם, אפילו שהם בסך הכל די מקובלים בקרב בני המין האנושי, מסתברים כדבר פילאי וניסי ולכן גם שברירי וכל כך אינטימי.

כך, ככל שגדשו ההורמונים את גופי המתעגל, כן השתבללתי לי בתוך הריוני ומחשש מ'לפתוח פה', סגרתי את המסך על המקלדת ודגרתי ודגרתי.
כי, אתם מכירים "תחשבי חיובי"? "זה מאד חשוב בהריון", "תהיי נינוחה", "נסי להישאר רגועה".

חברים, הריון זה דבר מלחיץ. הכל צריך להבשיל שם בתוכך ולצאת לא פחות ממושלם. וכל הבדיקות והצרבת ותחושות הבטן – תרתי משמע. שלא להזכיר את הלידה האורבת אי שם בסוף וכמו שהיטיבה לנסח חברה טובה ואם לשניים – איך שלא תסתכלי על זה, (וסליחה על הצרפתית שלה, אני מצטטת את המקור) לידה זה כמו להוציא אבטיח מהתחת.
זה מפחיד וזה כואב.  
אז הריון שני עוד יותר מלחיץ.
כי בפעם השנייה ברורה המשמעות של - צפוי לנו שינוי לפנינו והוא גדול והוא יפר את האיזון שכבר הצלחנו להשיג מאז הפכנו להורים בפעם הראשונה.

למודי ניסיון אנחנו מכירים בזה שהצטרפותו של תינוק למשפחה טורפת את החיים ולא משאירה מהם הרבה זכר למה שהיו קודם. ויש הרבה אי וודאות סביב המאורע ואי שקט. אה כן, וזה הכל גם אי-רוורסבילי.

אז הנה כמה רישומים ורשמים שנכתבו לתוך התיקייה במחשב ולא העיזו להגיח לאוויר העולם לפני שאימרי עשה זאת, או  - סיכום דו"ח מעקב הריון, גרמניה 2013:

בגרמניה, הרחק מתעשיית בדיקות ההריון הישראלית, הגישה, איך לומר, קצת שונה.
למשל, הגניקולוג הגרמני ממש נבהל מהרצון שלי לבצע בדיקת מי שפיר.
חרד לשלומו של העובר, הוא העיר שבכל הריון תמיד יישאר חור שחור אותו לא נוכל לאבחן ולגלות, שזה חלק מהסיפור ושצריך לקחת את זה בחשבון.
צודק אמרתי לו, וטסתי לעשות בדיקת מי שפיר בארץ בה מנסה כל אם עברייה לוודא שהתינוק שיוולד לה יהיה מינימום מאלמיליאן.
מצד שני, מיד כשגילו במרפאה שאני בהריון, הבדיקה הראשונה שעשו לי בגרמניה היתה בדיקת איידס.
לא פחות ולא יותר.
בארץ, ככל שידוע לי לא מבצעים את הבדיקה הזו בהריוניות.
זאת ועוד, בבדיקת השקיפות העורפית, מסוקרנים לדעת ביקשנו שינסה לאתר אם יש בנמצא צ'ופצ'יקון.
הגניקולוג הגרמני הסביר שגם אם כבר הבחין במין הילוד הרי שכללי האתיקה אוסרים עליו לומר זאת להורים לעתיד לפני שבוע 14 (בו הליך הפסקת הריון הופך מורכב יותר) וזאת מחשש מהסלקציה הגרמנית, או במילים אחרות, שהריונות יופסקו במקרה שמין הילוד לא תואם את ציפיות ההורים.
אחר כך, לפני ביצוע הסקירה (כאן עורכים רק סקירה אחת, בשבוע 22) הסביר לי הגניקולוג שלפי חוק חדש שזה עתה יצא, אני צריכה לאשר שאני מסכימה לשמוע מפיו על מצב התפתחותו של העובר, כשמנגד עומדת לי הזכות לבקש ממנו מראש שלא לספר לי במקרה שנמצאו ליקויים התפתחותיים, במידה שאיני חפצה לדעת.
אוף הגרמנים האלה, למה הם תמיד מוכרחים להתחכם.
דוקטור, אני זו שנסעה עד ישראל לעשות בדיקת מי שפיר, נו, אז באמת נראה לך שיש משהו שאני בוחרת שלא לדעת?

כתמי דובדבנים מעשי הידיים הקטנות שלה על מכנסי ההריון הלבנים שלי (אלה מהפעם הקודמת) אישרו שהפעם זה אחרת.
כי רק בהריון הראשון את באמת יכולה להישאר עם מכנסיים לבנים למשך יום שלם... הקטנה, כמה שהיא גדלה ומתפתחת, היא עוד תינוקת בעצמה ולא אשמה שההורים שלה מדביקים את קצב ההתרבות של החבר'ה שיראים מבורא עולם.
סוחבת את שנים-עשר הקילו שהיא על גבי השישה עשר שאני העלתי, מה שלכאורה משאיר אותנו כמעט מאוזנות, אלא שהמחשבות על איך זה יהיה כשיצטרף אלינו הקטן, מוסיפות משקל רב למשוואה.
ואז ברגע רציני של הרהורים על העתיד היא מצליחה לגרום לכזה צחוק מבורך, כמו בפעם ההיא כשנכחה בבדיקת שתן אצל הרופא ואמרה 'לחיים' כשראתה אותי מניחה על דלפק את הכוס עם הנוזל הצהבהב.

בניגוד לפעם הקודמת, בה עקבתי וקראתי בכל רגע פנוי מה קורה ממש עכשיו עם העובר, מתי התחילו לצמוח לו הריסים, אם הוא כבר מניע את שריריו באופן רצוני ובאיזו שקיקה הוא שותה את מי השפיר, הפעם בקושי זכרתי באיזה שבוע אני.
סמכתי על בואה של הצרבת שתסמן לי את חצי הדרך.

כמו בהריון הראשון, ממחצית הדרך הזמן הולך ומאט עד שהוא מגיע למצב של הזדחלות חסרת התחשבות.
אבל הפעם זה התאים לי.
כבר ידעתי שלמרות המאמץ הכרוך בסחיבת הגוף הענק שלי, פשוט יותר להתמודד עם העולל כשהוא שם בפנים מאשר כשהוא כבר יוצא בחוץ. תכלס.
והנה, בחלוף 39 שבועות ארוכים יצא הקיסר השני למשפחתנו בקולות תשואה של הרופאים המתרשמים מגודלו המכובד  ('לה-בומבה' הריע המנתח...) – 4 קילוגרם בדיוק!
תחושת דה-ז'ה-וו חזקה אפפה את המאורע, בעיקר כשאנשי הצוות בבית היולדות נזכרו בנו, חייכו ואמרו – 'הי, אתם שוב פה'.
כן, שוב ילדתי בגרמניה.

בבית היולדות כאן אין דבר כזה חדר תינוקות וביות מלא מהרגע הראשון זו האופציה היחידה.
כן, גם אחרי קיסרי.
אבל אם תשאלו אותי, זו ה-דרך לצאת אל המסע עם הרך הנולד. על אף הקושי.
במקרה שלי, בלילה הראשון שאחרי הלידה, אחות רחמנייה לקחה ממני את התינוק לכמה שעות ושמה אותו בתוך מנשא. ככה היא המשיכה לעבור בין היולדות במחלקה, מה שאיפשר לי להנות מהסמים שהוזרמו לתוך גופי בניסיון לשכך את הכאבים.
אני זוכרת שהיא היתה כל כך נחמדה ואימהית ואני הייתי כל כך שפוכה ממה שנתנו לי שלרגע הזיתי שהיא לוקחת לי את התינוק ובורחת איתו מבית החולים.
היה שם חומר חזק וכשהייתי לגמרי מסטולה, אני זוכרת במעומעם שוויתרתי עליו – נו טוב, שתיקח אותו הביתה.
אני, נעים ורגוע לי עכשיו ולא כואב וזה מה שחשוב...

אחרי השחרור מבית החולים הגיעה אלי הביתה מיילדת במימונה האדיב של קופת החולים (ביטוח ממשלתי).
הכרנו לפני הלידה, בחרתי בה אחרי שנפגשתי עם עוד שתיים ואיתה היה החיבור הכי נעים.
במשך השבועיים הראשונים היא הגיעה אלינו הביתה כל יום. שקלה את הקטן, מיששה ווידאה את התכווצותו של הרחם וחזרתו אל המקום, בדקה את התפרים, הביאה משחה לטוסיק, הרגיעה כל מיני חששות, ייעצה בכל הקשור להנקה, לשינה, להלבשה.
עשתה לו את האמבטיה הראשונה (כן, גם בפעם השנייה הייצור נראה קטן מדי בכדי להיות רחיץ וצריך להתרגל. ואגב כאן שוטפים את התינוק לראשונה רק בנפול הפופיק. שזה יוצא כעשרה ימים אחרי שנולד).
האישה הנחמדה הזו המשיכה להגיע כחודש וחצי לאחר הלידה, כפעם בשבוע או לפי הצורך.
שירות גאוני ושימושי שמאד מקל על היולדת. ובעצם על המשפחה כולה.

עכשיו אני אחרי, ואפילו כבר בוגרת קורס שיקום רצפת האגן (שגם הוא ממומן על ידי קופת החולים כאן), מתרווחת (עדיין במכנסי הריון) על הספה וחושבת לעצמי, כמה כייף לצאת מהקונכייה של השבלול ושוב לכתוב את הטור שלי.
והקטנצ'יק מחייך אלי מהלול בחזרה חיוך אלוהי.
טפו טפו טפו, חמסה חמסה חמסה חמסה חמסה וגם שום. ותודה לאל אם צריך.

איים באק!