תום מסע הצלב שלי

כאשר שמים רגע בצד את "ההצדקה" לפעולות הצבאיות, להישרדות, עולות השאלות והתהיות העתיקות.
אלפי שנים של לחימה על עקרונות, לרוב סביב אמונה ודת - ושום דבר באנושות עדיין לא השתנה.

ארנון ממריא מתוך מטח טילים, ובפרספקטיבה של יבשות מפליג בתסכול לעבר היסטוריה בת אלפי שנים של הצדקה דתית לכוחניות, שליטה וקורבנות.

יום חמישי 17.07.14 12:05 זמן לונדון קומה 17 חדר 23 במלון הילטון מטרופול.
כאן השמיים בהירים וטמפרטורה של 22 מעלות שאינה אופיינית ללונדון הסגרירית.

בארץ מתחוללת הפסקת אש הומניטרית מזה כשעה ואני, חזרתי מריצה והליכה בתעלות פדינגטון השלוות והמקסימות.
ליד המלון, בסמוך לרחוב אדג'וור שנראה כמו עוד שכונה באום אל פחם, הוקם מתחם ייחודי המעוצב בטוב טעם ובצבעוניות שמחה. המקום מהווה אבן שואבת להשראה של צעירים ואפילו הבוגרים שביניהם מיישרים קו לצו האופנה המשוחרר.
המקום בולט בניגודיותו מול ההשחרה של נשות המוסלמים ההולכות וסוגרות מסביב. כאן צבע אדום מופיע בעציצי הפטוניות ואף אחד לא רץ למצוא מחסה מטילים שנופלים עליו משמיים.

עוד אני תוהה על רף ההומאניות הצבועה של האו"ם בהפסקת האש ההומניטרית, נזכרתי בנאום הקברניט מלפני כמה שעות. היינו בדרכנו לכאן מהעיר ללא הפסקה וכבר ישבנו בקוקפיט כשאתנו כשלוש מאות נוסעים חגורים בתוך צינור אלומיניום דק.
לאחר שהתנתקנו מהגייט, הקברניט התחיל את הנאום לנוסעים:
"נוסעים יקרים, ברוכים הבאים לטיסה 315 ללונדון. מיד נדחף לאחור ולאחר התנעה נסיע לכוון מסלול 08 ונמריא מזרחה...."
ואז ראיתי אותם. מיירטי כיפת ברזל שנוסקים לשמיים.

בתחילה שוגר אחד ומיד אחריו זינק טיל נוסף ואחריו עוד אחד ועוד אחד.. הם התפצלו וכל אחד יירט טיל אחר.
נתיבי המיירטים השאירו אחריהם שובלים לבנים. התפתלו מעט כאילו מנסים להיטיב את מסלולם והתייצבו בנתיב נחוש שבסופו נראה פיצוץ ברור.....
תוך דקה היו בשמיים שמעלינו חמש פטריות שהיו עדות לטילים שבעצם יועדו לעברנו.
הכל נראה מתוך התא.
סימנתי לקברניט שיביט החוצה ....  הוא בלע רוק וסיים את הנאום בשלווה.
ככה זה בארץ זבת חלב וגראד חשבתי.

כשהתיישרנו בגובה השיוט פתחתי את העיתונים שכרגיל מוגשים לנו לעיון וקראתי את החיים על פי סימה קדמון ועל הרעים לטייס של גדעון לוי.
התקשיתי לקבל את המציאות של הזנב שמקשקש בכלב.
כבר למעלה מעשרה ימים של מדינה ללא הפסקת השתטחויות, כאשר מיטב מגישי התקשורת פזורים ברחבי האקשן דרוכים לכל פיצוץ כי הריאליטי עם הרייטינג הכי גבוה משווע לעוד דם.
מייצרים ומאיצים פאניקה ובלבול במקום חיזוק ועידוד.

ואז, בעודי תוהה על הקשרים החולניים של  המרחב המוגן נזכרתי בטיול האחרון שלי.

בחגיגות השבוע הקדוש בגואטמלה –בתהלוכות, ב-Processions באנטיגואה. גילוי נאות – אנא יסלח לי גיל חסקין שהושפעתי מניסוחיו הקולעים.
מדובר בעיירה קולוניאלית טיפוסית וציורית, השוכנת בעמק ירוק ומקסים למרגלות שלושה הרי געש חרוטיים הסמוכים לעיר.
השתכננו לנו במלון סנטו דומינגו, שהיה בעבר מנזר ענק ושעבר הסבה למלון יוקרתי.
הרחובות מרוצפי אבן ומרבית הבתים כאן מכילים "פטיו" שהוסבו לפנסיונים ולמסעדות והחצר הגדולה שבמרכזם -הפכה למקום בילוי.
מצאנו בעיר כיכר מרכזית, מכבסה ציבורית, קשת מונומנטאלית יפהפייה ששרדה את רעשי האדמה, כנסיות חסרות גג ומזבחות בסגנון בארוק, אותן עיטרו האומנים הילידים, באלמנטים פגאניים ששורשיהם מגיעים לימי הזוהר של המאיה העוצמתית.
העיר מתעוררת לחיים בשבוע הקדוש, בימים גדושי המתח הדתי שלפני חג הפסחא שמוקדשים לשחזור אירועי השבוע האחרון בחייו של ישו כפי שמתואר באוונגליונים.
התהלוכות הגדולות החלו לצעוד בשלהי המאה ה-16, כחלק מהמאבק הקתולי ברפורמציה הפרוטסטנטית.

בקיצור, מדובר בהפקה שיווקית קתולית משומנת ומרשימה.

בשבוע התהלוכות, הסמטאות גדושות המונים לבושים בגדי חג ססגוניים.
מרביתם "מ̤סטיזוס", בני תערובת, מיעוטם "אינדיחינוס", ילידים שהגיעו מהכפרים הסמוכים.
למרות עוניים הם לבושים בטובים שבבגדיהם. היחידים שנראים בלבוש הססגוני המקובל הם רוכלים שבאו למכור מעבודות האריגה והרקמה שלהם. ניתן לזהות אותם לפי בגדיהם, על ידי החולצה הרחבה התלויה ברפיון ומנופחת מעט מעל החגורה ורקומה להפליא במוטיבים רבים וחגורת המותניים, שבדרך כלל רקומה בצבע אחיד.
ניתן לזהות את השבטים לפי הפרחים המעטרים את הנשים ולפי חולצותיהן הצבועות בגוונים מרהיבים.
הנשים בולטות לא רק בחולצות ובחצאיות רקומות, אלא גם בשביס ארוך המגולל סביב ראשם, בצבעים עזים ובוהקים למרחוק.
חגיגת צבעים וצורות עזים ומרהיבים.

בעצם, השינוי הגדול החל לאחר הכיבוש של פדרו דה אלוורדו הספרדי תאב הממון, שסכסך את השבטים זה בזה ושהרג את הקצאל, הנפש הקולקטיבית של בני המאיה .
לאחר שניצח את בני הק'יצ'ה, ביסס אלוורדו את שלטונו והכמרים שבאו עמו החלו ב"הצלת" נשמותיהם של האינדיאנים שמיהרו לקבל את ישוע לצד אלוהיהם הישנים.
הצלב הנוצרי הזכיר להם את עץ הסייבה שלפי אמונתם היה הציר שמחבר בין רקיעי השמים לבין עולמות השאול ואילו האל המדמם על הצלב הזכיר להם את כוהניהם המקיזים דם מלשונם ומאבר מינם.
הם אימצו את תרבותם של הכובשים עד שהייתה לחלק מהם ומאז, החג הקתולי האדוק הזה שמתקיים כבר כשלוש מאות שנה מתנהל בתהליך סדור ומובנה.
הפקת התהלוכות כוללת רישום ושיבוץ לכל שלב ולכל השתתפות תעריף משלה,מה שגורף הכנסות ענק לכנסיה.

העיר מציינת את "השבוע הקדוש" במלוא הדר ופאר.
התהלוכות מרהיבות ודומות לאלו הצועדות בערי אנדלוסיה - קורדובה, גרנדה ובעיקר סביליה.
כך למשל, ביום שישי הקדוש יוצאת התהלוכה מכנסיית לה מרסד ובראשה פלטפורמה ענקית, עליה ניצב פסלו של ישו, כשהוא אוחז בצלב ענקי.
הפלטפורמה כבדה מאד ונישאת על ידי שמונים עד מאה גברים בגילאים שונים, המכונים כאן "קוקורוצ'וס" כול אחד משלם כ-8$ לערך עבור התענוג.
לפניהם פוסעים נערים צעירים, הנושאים דגלי מסדרים דתיים ומפזרים קטורת.
פלטפורמות קטנות יותר נישאות גם הן ומתארות סצנות מהשבוע הטראגי.
להקת נגנים מלווה את התהלוכה מאחור בצלילים נוגים.
לעתים חולפות תהלוכות של נשים הנושאות על כתפיהן השחות, פלטפורמה ועליה פסל ענק של מריה הקדושה.
הם צועדים באיטיות ומתנדנדים כשיכורים.

הצבע הסגול שולט ביום ה' וביום ו'. ביום שישי אחרי הצהריים מוצפת העיר כולה בלובשי שחור, סמל לאבלות ומוות.
רחובות העיר מקושטים בפרחי עצי אורן ובפרחים צבעוניים המשרים אווירה דתית וחגיגית.
על מצע קש מעוטר בקישוטים ובפרחים נישאות דמויותיהם של מריה וישו, כשקהל רב מתקהל סביב כל פינה בעיר כדי לחזות במחזה המרהיב הנערך רק פעם בשנה.

מחוץ לאנטיגואה, בכפרים ה"אינדיאנים" תקופת השבוע הקדוש רוויה מתח דתי ואמוציונאלי.
הזדמנות לפנות, לצד ישו ומריה, אם האלוהים, גם אל אלי הטבע הקדמונים.
במקומות רבים, מבעירים הילידים מדורות בצד הדרך ומגישים מנחה, דווקא לאמא אדמה, שמריה מגולמת בדמותה המחודשת.

חלק מהבשורות המופיעות בברית החדשה, מתארות את ההלקאה של ישו על ידי החיילים הרומאים, ההשפלות שעבר עת הכתירו אותו בכתר הקוצים, ההתעללות, גרירתו אל הגימנסיון וצליבתו לצד שני גנבים.
הצליבה היתה עונש אכזרי  משפיל שנועד למורדים במלכות.

קטע שהיה לאירוע מכונן בתולדות הדת בעלת מספר המאמינים הגדול בעולם.

החיילים הציבו את ישו בין שני שודדים במקום בולט.
היתה זו מצדם מחוות פרידה אכזרית של "כבוד" למלך היהודים.

התהלוכה של אנטיגואה התפרסמה לא רק בשל הייסורים שאליהם מכניסים עצמם בני העיירה, כדי לשחזר את סבלו של ישו, והנשים והילדים שמשתתפים, אלא גם בשל המרבדים שהם שוזרים מפרחים של ממש ובעיקר מנסורת צבעונית.
הם שוקדים בעמל רב על שטיחים יפהפיים, רק כדי שנושאי הפלטפורמות יירמסו אותם ברגליהם. ה"אלפומבראס" המפורסמים נמצאים דווקא ברחוב.

זו למעשה האטרקציה העיקרית של השבוע הקדוש באנטיגואה.
את האלפומבראס של הרחובות מכינים באופן ספונטאני תושבי העיר כמובן תמורת תשלום הולם לכנסיה.
כל רחוב והשטיח שלו, כשהם נעזרים בחברים ובקרובי משפחה.
את השטיחים המטופחים בתוך הכנסיות מכינים רק "מסדרי האחווה".
כל אחד מהם מתחרה על ייצור השטיח המסודר והמעוצב ביותר לכבוד התהלוכה, ולמעשה לכבודו של ישו.
השטיחים הם בעצם פסיפס של עלי כותרת של ורדים ונסורת הצבועה בכל מיני צבעים.
ישנם שטיחונים קטנים המעוצבים ספונטנית בפתח הבית וישנם כאילו העשויים להגיע לאורך של קילומטר (!) ובהם סימנים רומאיים, סמלי מאיה ועוד.

וכאן הגענו לעצם העניין :
באופן רגיל, אדם השוקד על יצירה, המשקיע בה עמל וחזון, מעוניין שתשרוד כמה שיותר. שתיגע בכמה שיותר ותתקיים לנצח ואילו כאן, למרבה התימהון, השלמת השטיחים מסתיימת רגע לפני הגעת התהלוכה.
המשקיעים האחרונים מעצבים את פני הקדושים בנסורת הצבועה, מפזרים אבקת צבע אחרונה וכבר עליהם לנתר בזריזות הצידה, לבל יידרסו ברגלי התהלוכה שלא עוצרת או מאטה לשנייה.

עוד רגע והצועדים רומסים ברגליהם, עמל של שעות.

היוצרים המותשים עומדים מסביב בעיניים פעורות וצופים בעבודתם הנרמסת.

הבעה ברורה ובוטה של עליונות האמונה על היצירה.

אומנות אנושית הנרמסת על ידי אמונה אנושית.

בסנטיאגו אטיטלן, שנשותיו לבושות בבגדים רקומים בצבע כחול עז, מוסיפים לתהלוכה דמות חשובה. זהו פסלו של מושימון.
דמות קדושה למחצה שמקורה דווקא כאן ולא בעולם הישן.
זהו אל מקומי, עשוי מתירס, האנשה של אל מאיה, שקיבל לבוש נוצרי ויש לו אופי שונה מכפר לכפר ובכמה מקומות דמותו התמזגה עם זו של סנט סימון.
כאן ובכפרים אחרים, הילידים, המגדירים את עצמם כנוצרים, עובדים לישו ולקדושים המוכרים בכנסייה הגדולה, אך לא מוותרים על עזרתו של את מושימון , המוצב במקדש מאולתר ושמש צמוד מופקד עליו, מגיש לו סיגר ורום וגובה את התרומות המבקשים את עצתו.
משימון, זוכה להערצה בכפרי הרמה של גואטמלה. המקומיים רואים בו שילוב של אלי מאיה שונים, פדרו דה אלבראדו (כובש גואטמלה) ויהודה איש קריות.

רעיון חדש, יפה ונכון ככל שיהיה, יתקשה להדביר מסורת בת שש עשרה מאות שנים.
מקדשו המתחלף משנה לשנה, מתוחזק על ידי מסדרי האחווה.
אותו אל יוצא ממקדשו האפל בחג הפסחא וממלא בתהלוכות את תפקידו של הבוגד הנצחי, יהודה איש קריות.

סמל לבוגדנות היהודית.

אני מנסה להזכיר לעצמי שישוע היה יהודי טוב; שבשמו נעשו הרבה עוולות, אבל עשרות דורות של נוצרים מיאנו להקשיב לטיעון הזה.
אין סיבה שיקשיבו לכך עכשיו.

מסתבר שישוע, במותו, גאל את העולם מהחטא הקדוש.

על פניהם של הצועדים לא ראיתי את שמחת הגאולה, אלא את הסבל של הצליבה.
קשה ומיוסרת. כמו חייהם שלהם.

האמנם...
האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד ??

תמהתי על תעתועי הגורל.
היכן היה עולמנו לו קולומבוס ניווט מעט צפונה ונחת בניו יורק ולא בדרום אמריקה??
כמה דם נצבר בקוליסים של מסעות הצלב בשם הקדוש המעונה?? כמה עוד יקלח??
ובשם הסהר האכזר ?.....

בספרה "ילדה שאת שמה אינני זוכרת" מתארת אמא שלי את המסע הקשה של נטישת מחנה בירקנאו בסוף המלחמה בדרך לברגן בלזן.
צעידה ללא אוכל, נעליים ובגדים בשלג העמוק.
הגרמנים דאגו להיפטר מכל מי שלא עמד בקצב. החזקים וברי המזל שרדו.
במהלך הצעידה התמוטטה ונפטרה הבת המקסימה של הרב.
גופתה נשארה מוטלת בשלג.

עבור אימי זה היה הרגע שבו מת גם האלוהים.

כן, עסק לא פשוט… תוהה כמה מיתות מיצרים קובץ העקרונות שבעצם בונים את חיינו.

מה הם המעשים שיביאו אור, התחדשות ולבלוב

ועד כמה
הם תלויים רק בנו…