ארנון טס מעל קרחוני גרינלנד ומארח את ילדי "גדולים מהחיים". המפגש עם הילדים המופלאים לוקח אותו למחוזות רחוקים וקרובים של התמודדות והשרדות ובעיקר - כח החיים.
כאשר קראתי בפעם הראשונה את הפוסט של ארנון וראיתי את התמונה שבחר לצרף, חשתי מועקה כבדה שלקח לי זמן להבין.
בהתחלה חשבתי שזה רק מהפחד הטבעי שגם ילדיי יאלצו להתמודד עם סיטואציות טרגיות כל כך בגיל צעיר כל כך. מן מחשבה מקומית אגואיסטית.
אחר כך, חשבתי שזה אולי הפחד משבריריות החיים. לרגע אושר ופתאום גיהינום, לא חשוב איפה אנחנו בעולם.
אפילו בליבי חשתי קצת כעס על ארנון: "למה אתה מקלקל לי את המראה המופלא שמרגש אותי כל פעם מחדש בטיסה מעל האזורים הצחים האלו, עם פחדים קיומיים היסטוריים ומודרניים כאחד?"
גם אתה מעדיף לברך על הדברים הטובים ושלא יקלקלו לך עם מנת מציאות אכזרית?
תלוי איזה צד בי את שואלת... אם את הצד השכלתני שלי, אז "ברור" שלא... מנתח ומבין את הסיטואציות, עם הזמן קולט מה מוביל לאבסורד החולני ואז, לפחות בסביבה הקרובה שלי - משפחתי, ילדיי וחבריי, מעביר מסרים של אחריות אישית, של אופטימיות, של אמונה (בעצמינו) וגם של זהירות ושום קבלה של משהו כמובן מאליו.
אבל אם אני מניח לצד השכלתני ושוקע ברגשי, אז כן. מעדיף שלא יקלקלו לי. מעדיף לטמון את הראש בחול ולהדחיק.
רוב הזמן האופטימיות שלך היא תכונה חיננית והיא אחת המובילות ברשימה הסודית שלי : "למה התאהבתי בעמנואל".(ואם לדייק: למה אני עדיין אוהבת את עמנואל...) . אבל!!!!! ברגעים אלו, כשאנחנו מכונסים לנושא "אכזריות החיים", היא קצת מטרידה האופטימיות הזאת שלך. אתה יודע מה ההבדל בין ריאליסט לאופטימיסט? ותשים לב, שלא עשיתי את האבחנה עם פסימיסט.
אני אגיד לך: תפיסת המציאות!
טוב, אולי קשה בהקשר כל כך נוגע לדבר על "אופטימיות", אבל(!) כאן האופטימיות היא לא העניין ובטח לא עומדת בפני עצמה, אלא כחלק בלתי נפרד מראיית החיים גם על הצד הכואב ומטורף שלהם.
אפשר להתבכיין או להתחרד (מלשון חרדה...) או להדחיק כמו שנפשי לעתים בוחרת, אבל אפשר גם להתבונן בתמונה כולה (וכאן ארנון מעניק לנו פרספקטיבה מגוונת, רחבה, מרתקת ובעיקר מעוררת מחשבה) ואז לבחור בדרך של עשייה, או לפחות מחשבה על עשייה אקטיבית.
"כשאני עושה, אני אופטימי". 'עושה' זה למשל אופן החינוך. החיפוש אחר מודעות (כן... ברור לי שאת מגחכת עכשיו אל מול "ההדחקה" שהזכרתי קודם).
'עושה', זה גם להודות על הרגע. להיות מודע לו ולקדש אותו. כאן דווקא תמונת הסיום של ארנון מתקנת את הכעס הראשוני שחדר בתחילת הקריאה.
עכשיו זה היכה בי: אתה אופטימיסט אסטרטגי! ותאמין לי שזו מחמאה. אני, בהשוואה אלייך (ורק אלייך) ראליסטית דיכאונית. שילוב מנצח שעוזר להעביר את החיים בצוותא. ברגע זה אני מסוגלת לראות את המראה המופלא של ההרים המושלגים, כמו שאתה וארנון חווים אותו מתא הטייס ומתוך נפשכם "התמימה והאופטימית" ולא לחשוב על הדיסאוננס המתעתע של הילדים היקרים האלה, שותפיכם לטיסה ולנוף וגופם כה דואב.
אהבתי את "האופטימיסט האסטרטגי"! נו טוב, שמחות קטנות...
השיר ששמעתי במונית בדרך לשדה לא מרפה ממני. אתי אנקרי בקולה הנקי שרה את השיר ניסים.
אַי יא יאי אֵיךְ הָעֶצֶב
רָשָׁע גָּדוֹל
הוּא נוֹגֵס בִּבְשָׂרִי עַד הָעֶצֶם
וְדוֹחֵף אוֹתִי לַחְדֹּל
אַי יא יאי אֵיךְ ירדתי כִּמְעַט מִכָּל הַמַּדְרֵגוֹת
כוון מערב גובה 34 אלף רגל, חלפנו צפונית לאיסלנד ומתחילים לראות את חופי גרינלנד.
ממש פיסול פיסיקלי במיטבו.
גושי קרח עצומים ניתקים מהקרחונים הגולשים לים ומתחילים את מסעם באטלנטי.
מרחבים אינסופיים של קור עז ללא כל יצור חי.
השמש הנמוכה יוצרת צללים ארוכים שדומים לחודים של גב דינוזאור ענקי.
אם תמשיך מגמת ההפשרה, יתכן שנשוב לראות את הירוק שעל שמו נקראה הארץ הזו.
אבל, זה כנראה לא יהיה בזמני.
ואני, שמח בחלקי על הזכות לחזות בעוצמת הטבע במיטבה מה שמגמד את הצרות שלנו.
קבוצה של ילדי "גדולים מהחיים" טסה אתנו לקליפורניה למסע של שמחה ואושר
אירחנו אותם בקוקפיט בקבוצות של ארבעה. רובם היו סקרנים וערניים. מוחמד היה נמרץ במיוחד. בן 12, גר בטירה ויש לו חמישה אחים גדולים. צנום אך עם עיניים נבונות, מהסוג שרואות הכל. מהר מאד השתלט על סדר השואלים וליווה את שאלותיו בתנועת כף ידו הקטנה ממש כטייס וותיק. התעניין על טכניקת נחיתה ברוח צד ועל מיקומנו על כדור הארץ.
כשיצאו, נפרד מכל אחד מאתנו בלחיצת יד אמיצה כגבר קטן. ילד מקסים חשבתי לעצמי.
גדולים מהחיים זו עמותה שמנסה להאיר את חיי הילדים החולים בסרטן.
מטרת ההורים המתנדבים לחולל שינוי משמעותי בחיי הילדים ומשפחותיהם, במישור הנפשי, הסוציאלי והבריאותי, באמצעות יצירת חוויות משמחות לצד שיפור מתמיד באיכות הטיפול והתנאים הרפואיים.
העמותה מסייעת בכל שנה ליותר מ-1,500 ילדים חולי סרטן, חלקם חולים סופניים וכולם נאבקים על חייהם ללא הבדלי דת, גזע ומין.
הפעילויות כוללות :
שמחה - פעולות המחזקות את "טעם החיים" אצל הילד הנאבק בסרטן, על ידי חיזוק התקווה לתת לו ולמשפחתו את הכוחות הנחוצים להתמודד עם המחלה עד לניצחון.
בריאות - חיזוק המחלקות האונקולוגיות על ידי השתתפות ברכישת מכשור רפואי חדשני, מימון תרופות, מימון תקנים לצוות רפואי וסוציאלי והעשרת הידע הרפואי בבתי חולים בכל רחבי המדינה.
ו....תקווה - פעילות יחסי ציבור ולובי בקרב מובילי דעת קהל, להגברת המודעות הציבורית לזכותם של הילדים החולים לקבל את הטיפול הטוב ביותר ואת מיטב התרופות להצלת חייהם ולהקלה על סבלם, ללא קשר למוצאם, דתם וליכולותיהם הכלכליות של הוריהם.
מעניין תהיתי,
אם בסוריה היה ארגון שכזה האם היו מטיסים גם ילדים יהודים?
האם היו מארחים אותם בתא הטייס של אייר סוריה?
ובצרפת של היום ???
ובגרמניה של אז ???
לפני כשבועיים, ניצלתי את ביקורה של בת הדודה מאמריקה והזמנתי לשבת בצהריים את כל בני הדודים שכאן כולל את אחי שהיה מסוכסך איתי מספר שנים.
ביקשתי מבת דודתי מכרמיאל שתכין מנות ראשונות של כבד קצוץ ולצ'ו כפי שהאימהות שלנו הכינו.
למי שלא מכיר, לצ'ו זו מין שקשוקה הונגרית די חריפה.
מתוך שני הורים ושבעה ילדים הן שרדו ארבע אחיות. שתיים עלו ארצה ושתיים גרו בניו יורק.
לבלה נולדה אורה, לאולגה נולדו דויד וזאב, לרחל אימי נולדו אמיר אילן ואני ולחווה נולדו דויד דורית ויאיר.
חבורה מופלאה של בני דודים שלא ממש היו בקשר לאורך השנים.
לפני הארוחה השמעתי להם את שיר ההרדמה שלנו "או זו סייפ" ומיד כולם התחילו לזמזם את השיר המוכר.
כמנה עיקרית הגשתי תבשיל גולש שהכנתי בדומה למה שזכרתי מהבית. היה מפגש מרגש. למחרת החלטתי שנערוך מפגש כזה כל שנה ושאקים אתר אינטרנטי לאחיות גלב. פתחתי קבוצה סגורה בפייס ושכרתי תכנתת שתבנה לי את האתר.
ממשפחת קרמר שרדו לא מעט צילומים ועדויות אולם ממשפחת גלב כמעט ולא נותר כלום. מרבית המשפחה הקרובה נספתה ולא מכולם השכלנו לתעד זכרונות.
התיישבתי מול המחשב ובניסיונותיי לדלות מידע על חוסט בתקופת המלחמה נתקלתי בתמונות של משפחות וילדים המובלים לרכבת לאושוויץ.
גם שם היו ילדים שנאלצו להתמודד עם מוות צפוי וכפוי ללא הסבר.
למרות שהנסיבות מאד שונות יש בשאלה למה דווקא אני משום סיבה זהה לייאוש.
זרועות האכזבה מהאכזריות הגורל המכה דומות בכל מצב.
למרות התרבות של נקמת דם הסובבת אותנו, תודה לכם אימא ואבא שחינכתם אותנו להיות אנשים טובים. לוחמים ללא חת אבל תמימים וישרים.
עמיר בניון ומיכה שטרית היטיבו לנסח בשירם שמחות קטנות:
עמוק בליבך, עיגולים של שמחה
ואור גנוז בנשמת אפך
עמוק בלב, עיגולים של כאב
אתה שונא, אתה אוהב.
יהללו, יהללוך מלאכים
ולא תאבד דרכך בזוהר ובחשיכה
יהללו, יהללוך מלאכים
שמחות קטנות יאירו
כנצנוץ הכוכבים.
לחיי התמימים ודוברי האמת
וכל החיים את חייהם באמת
שזוכרים את השמש ונוגעים באור
שיודעים אהבה, שאינה בת חלוף.
יהללו, יהללוך מלאכים...
תגובות 1
ארנון, אני קורא את דבריך ומתבונן בצילומיך ואיורייך בעניין, בהתרגשות ואני חייב להגיד שבחודשים האחרונים - בציפייה. זמן רב לא פרסמת פוסט חדש.
בהזדמנות זו - צוות שטעים, מברוק גדול על ההתחדשות וברוכים השבים!!! נראה נפלא והתוכן - לעילא ולעילא. נדיר.
כמו בפוסטים אחרים שלך, ארנון, גם כאן הייתי צריך לקרוא יותר מפעם אחת כדי להבין את הקשר האינטואיטיבי המורכב שלך. כנראה שקורה משהו מיוחד לאיש יצירתי כמוך שמקבל פרספקטיבה של אלפי רגליים מעל עולמות רחוקים.
אהבתי, התרגשתי, התחברתי לסיפור של "גדולים מהחיים" ממקום מאד אישי והתנחמתי קצת בפרספקטיבה שאתה מעניק.
תודה תודה תודה. אל תפסיקו...