יום אחד קם לו הפייסבוק.
כמו אל נווה מדבר שהתגלה פתאום בין החולות, נהרו אליו אנשים צמאים לקשר, עייפים מנדודים ובעיקר משוועים למקום מנחם, מכיל ומחבק.
ונווה המדבר הזה קיבל את כולם אל חיקו, ללא תנאים, העניק להם בית, הכיר להם חברים ויש שיאמרו - גם משמעות וטעם לחיים.
ומדינת הפייסבוק הלכה וגדלה, תושבים רבים מכל קצוות העולם התדפקו על דלתותיה, מבקשים להיות שייכים.
שיכורים מתחושת העצמאות, מכורים לפידבקים והלומי סטטוסים, לא הבחינו איך הם מאבדים את עצמם לדעת.
דווקא במרחב שאיפשר להם להגדיר את עצמם, הלכה והיטשטשה לה הזהות האישית, הזוגית, גבולות נפרצו אט אט כמו טיפות קטנות שהתעצמו לגשם וגשם שהיה למבול.
ותוהו ובוהו ירד על הארץ.
וכמו בתיבת נח, אשר זוגות זוגות בה, ניתקה עצמה מהאדמה ואיפשרה לשוכניה להתבונן על הסביבה מרחוק, דרך עיני היונה, כך גם אנו, אפרת ועמנואל, החלטנו לשנות את הקונספט ולהתבונן שוב יחד על העולם.
יחד לטעום אותו, יחד לווסת את טיפות המים האלו, הקשרים שכל כך קל היום ליצור, יחד לאפשר שוב את הטעם המיוחד, הייחודי, שנוצר מעצם הזוגיות.
כך נולד אתר "שטעים" (ובואו לרגע נחמיא לעצמנו על הסלוגן הדו- צלילי הזה...שניים /שטעים), נווה המדבר האמיתי, הבית שממנו יצאנו ואליו אנו חוזרים כשני אנשים שבחרו לחיות ביחד.
כל זאת מבלי לאבד זהות, בתוך זוגיות נושמת שמכבדת את מרחב המחייה הפרטי, אבל נמצאת שם תמיד כדי להתריע מפני תעתועי הפאטה מורגנה.
עמוד הפייסבוק משותף, הקשרים שקופים והדיאלוג על הסובב אותנו מרתק.
אנו מתבוננים דרך אהבת הסגנון והעיצוב שלנו, דרך אהבת הבישול והאוכל, דרך השילוב של עונג וייסורי גידול הילדים, בהומור ולעיתים בכובד ראש.
כל זה במרחב ששוב אפשרנו לעצמנו.
לתוך זה נכנסים אנשים שאנו אוהבים ומעריכים, שמעזים להביע וגם מוכשרים כל כך, כל אחד בדרכו.
